אדימדומים

נגיד אתמול. בסלון של הילדים על המזרון. מנסה לישון. בזמן האחרון שוב לא נרדמת וישנה לא טוב. ברגע שהמוח שלי קולט שיש מצב להכנס לניוטרל באלוהים איזה בלגן הוא עושה. אני נראית לעצמי פתטית שבא לי לסחוט את זה ולנקז ולהקיא את זה החוצה. כל ההשתדלות הזאת למצוא חן. אני מחייכת יותר מדי. מתלוצצת יותר מדי. אני יותר מדי. גלים של כאב ומיאוס מעצמי. וידיעה שזה שאני יכולה להבחין בזה לא עוזר לי בכלל לשנות את ההתנהגות שלי. אותי. אני מזהה את עצמי. עוצרת לרגע את השטף. מוכר לי נוף הזוועות הזה, מהלומה אחר מהלומה, התעללות בחסרת ישע. האם אני באמת רוצה לשקוע בזה. כי אני יכולה לנסות להניח, לכוון מחשבות למקומות אחרים. אבל מה המחיר. אני אשאר פתטית ומשתדלת אפילו בלי להיות מודעת לזה. בלי להקדיש לזה מחשבה וייסורים. 

כן כן. יכול להיות שאם אני אניח לעצמי בלילות, אני אשתדל פחות בימים. ושלום ואהבה ישררו. יכול להיות שלא. בכל מקרה. העינוי הנוראי הזה. 

יופי. אני שמחה שזה היה אתמול ואני שמחה שהצלחתי לעקוב אחרי זה ולכתוב את זה.

עוד דבר שסבלתי ממנו אתמול בלילה הייתה העבודה עליה אני עובדת בטיפול באומנות. יאק. יומרה ויהירות והכל ביחד זוועי זוועות.  שנאתי אותה ואותי ורציתי לפרק את שתינו. היום בטיפול המשכתי לעבוד עליה ואמרתי לקבוצה שבפעם הבאה יש מצב שאני אהרוס אותה. שהיא נמאסה עלי. השחלתי על חוט חרוזים עם אותיות "תגידי להם שאני יודעת". וחשבתי לעצמי שהבעיה היחידה היא שזה חשוף לעיני אנשות אחרות. שאם הייתה לי פינה משלי שבה אני יכולה לשחק עם חומרים ולעשות דברים הייתי נהנית הרבה יותר. אולי. 

היחס בטיפול כלפיי נוח לי. אני מרגישה שהן רואות אותי. יש במקום הזה משהו שמזכיר לי בית ספר דמוקרטי, רק במקום שיעורים יש קבוצות טיפוליות. טוב לי שם אבל בהדרגה משהו בי מתרחק. 

מרגישה איך בתוכי הולכת ומתייצבת. זה מטלטל להתייצב. הפרטים של החיים נותרו כאוטים. איך אני מתארגנת על החיים שלי ובונה אותם. שוב. יומני היקר.