| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2006
אם כל חטאת
ההבחנה הראשונית היא שמרגע שהתחלתי לכתוב הרבה יותר קל עם הילדים. לא פורקת עליהם תסכול. אני מרוגשת מחווית הכתיבה. לא צועקת. בטח שלא כמו החללית האם.
החללית האם היתה צועקת ומקללת. וברוסית דווקא אפשר למצוא איזו קללה או שתיים.
במרץ השנה, אחרי שילדתי את הנכד השני שלה, היא הגיעה ארצה אחרי משא ומתן ארוך בנוגע לתיזמון הגעתה. למה, היא שואלת אותי, למה כל הבנות בעולם רוצות את אמא שלהן בזמן הלידה ורק את רוצה שאני אחכה שלושה שבועות לפני הגעתי? כך היא שאלה. חוצפנית.
בזמן הביקור שלה בארץ, הטחתי בה:
תגידי, איך יכולת כשהייתי בת 13.5,שנה וחצי אחרי שאבא עזב את הבית, וחצי שנה אחרי שניסיתי להתאבד, איך יכולת פשוט לארוז את עצמך ולעבור לארץ אחרת?
והנה תשובתה:
אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על זה שיש לי קריירה ודברים נוספים שמעניינים אותי. וגם לך (ככה ממש היא אמרה) אני מציעה לא לשים את כל הביצים בסל אחד.
ככה היא ענתה. לי. בזמן שיש לי ילד בן שנתיים וחצי ותינוק חדש-דנדש. ואני משוקעת באימהות כל-כולי.
אז אולי הסל הזה פה, שבו היא לא רצתה לשים את כל הביצים שלה, אולי הוא פשוט התרוקן.
כלבה.
בטו דו ליסט שלי רשמתי לעצמי לסלוח לכולם ולהכל. אבל מה אני עושה עם האשה הזאת? מה עושות אימהות ששונאות את האימהות שלהן?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: