| 7/2006
 הנה כי כן היתה לנו תרופה
בהפוכה, בלי שידעתי מזה, בלי שהבנתי מה קורה ומתי בדיוק, בטח בלי שנתתי את הסכמתי, לפתע פתאום, נכפה עלי טיפול הומאופתי.
מעשה שהיה כך היה: התינוק (שבאחד הפוסטים הראשונים קראתי לו קנטונה, אבל אפשר לוותר על הכינוי הזה, אולי יום אחד נמצא משהו אחר. אולי זידאן), ובכן - התינוק, פחות או יותר מיום לידתו מחרחר ומשתעל. תרתי ומצאתי הומאופת. זה לא שאני מתעקשת על הומאופתיה כתחום רפואי. ממש לא. מה שחשוב לי זה המטפל ולא שיטת הטיפול. אבל נעזוב זה רגע.
ידעתי שבבואי לתישאול אאלץ לשטח את כל ההריון האומלל שעבר על כוחותינו.
ארזתי את התינוק המחרחר ושמתי פעמיי אל הקליניקה. לצדו של ההומאופת המוערך ומפורסם משהו, ישב מתמחה, צעיר ממני בכעשור. כשנשאלתי לגבי ההריון אמרתי להם: "היה לי הריון מאוד קשה. אני לא רוצה לחסוך מכם מידע. יש לי אחריות כלפי התינוק הזה. אבל אני גם לא רוצה לפצוח פה במופע חשפנות שלא לצורך". ואז גוללתי את כל הפרשיה (המכונה במחוזותינו "הפארשייה") איך נקלעתי להרפתקה מינית סוערת בת 3 שבועות עם איש אחד (מאוד מפתה לקרוא לו טרול, אבל זה באמת לא הוגן - הוא ממש לא כזה), שהוא בן זוגה של החברה הטובה ביותר שהיתה לי אי פעם (נוט אֶני מור). היינו מעורבבים חזק המשפחה שלנו והמשפחה שלהם עד כדי מידה מסויימת של קומונליות. בעודי רוכבת על הגל ההורמונלי (הריון, חודש שלישי) עם הבחור הזה שאני לא מתכוונת לקרוא לו טרול, קבעתי לי עוד סיטואציה מינית עם בחור אחר שדגתי מאתר מאוד מסויים שעוסק בסקס מאוד מסויים. במקביל הזיונים של ג'וני ושלי הרקיעו שחקים ובכלל כל-כולי הייתי סקס וצילצולים.
ובכן, אני מספרת להם את זה, בדקות הראשונות על סף בכי, אבל מהר מאוד חבשתי את כובע "המספרת". הוא שואל שאלות, לפעמים מביכות. אני עונה תשובות. לפעמים נבוכות. מזיעה כמו ממותה. מספרת את הכל בעמידה תוך כדי שאני מנדנדת על הכתף את העולל המחרחר קלות.
המתמחה הצעיר הסתכל עלי כל הזמן כמו ילד בן חמש שמסתכל על חתול דרוס. נגעל, אבל לא יכול להוריד את העיניים.
ההומאופת עצמו היה הרבה יותר קונקרטי, שלא לומר - קורקטי, בתישדורת שלו. אני לא בטוחה שהוא לא עשה מדי פעם איזה רווח מיני קטן מהסיפור הזה. לא בטוחה שידיו נקיות לגמרי. אבל מי אני שאבדוק בציציות של אחרים.
על הבגידה הזו בג'וני נאלצתי לספר בבית כי הלא-טרול סיפר לאשה שלו. ההומאופת שאל: "ואם הוא לא היה מספר, היית מספרת?" התפתלתי קלות "זו שאלה שקשה מאוד לדעת את התשובה עליה" אמרתי. "התשובה מאוד פשוטה" הקשה האיש "או שכן, או שלא". חשבתי על זה קצת. ברור שהייתי מספרת. הרי על ההתנסות המבזה והמשפילה ההיא עם הבחור מהאתר המאוד מסויים ההוא סיפרתי למרות שאף אחד לא ידע על זה ואף אחד בחיים לא היה עולה על זה. ולא רק שסיפרתי, אלא עד שסיפרתי את זה, ולקח זמן עד שמצאתי את העוז, סבלתי סבל אמיתי. לא יכולה הייתי לדבר עם ג'וני שלי על כלום מטוב ועד רע. בעוד ליבו שבור ורצוץ לא יכולה הייתי להגיש לו אפילו קצה קוצה של עזרה כי ידעתי שיש לי שקר גדול שאני נושאת באמתחתי. עד שיום אחד הצלחתי לדמיין עולם שבו העניין הזה גלוי. ועוד באותו ערב סיפרתי לו את זה. לכן אני מניחה שגם את הסיפור עם ההוא, שהוא לגמרי לא טרול, גם את זה הייתי מספרת.
חוץ מזה, נזכרתי פתאום. אני ישרה! אני, חשוב לי שתהיה אמת. רק בגלל שכל כך חשובה לי האמת אני יכולה לשקר. מתוך התייחסות לזה שיש אמת ויש שקר. לא בליל של מילים שאני לא מתייחסת לאף אחת מהן. כשאני משקרת אני יודעת את זה טוב מאוד. וזה עושה לי סרטן (ולג'וני התקף לב). נכון שאני מניפולטיבית. מאוד. אבל ישרה. נכון שאני בוגדנית (לא נכון!). אבל ישרה.
הלא-טרול ואני לאורך כמעט 20 שנות הכרותנו, חלקנו דינאמיקה מינית מובהקת. זורקים מילים ושלל דיבורים. לפני איזה 12 שנה קצת התחרמנו בסערה השמיימה איזה כמה פעמים. עם האשה שלו גם היו לי עניינים מיניים לפני הרבה מאוד שנים. בכלל, סקס היה נוכח בקשר הזה כל הזמן. וזה היה על השלחן.
עוד משהו: מעולם, מעולם, מעולם לא היו לי שום עניינים עם בני זוג של חברות שלי קודם לכן. זה לא איזו התנהגות אופיינית.
עוד משהו: כשכל זה יצא ונגלה. ואפילו לפני כן. כשכל זה רק התחיל ביני לבין הלא-טרול, אני הרגשתי איך רגליי מחליקות במדרון. כשקבעתי עם המספר הנוסף מהאינטרנט, וכשנפגשתי איתו, באיזשהו שלב ישבתי שם אצלו על הריצפה בפינה ובכיתי ובכיתי ובכיתי כי הרגשתי איך שוב העולם שלי מתפרק. הוא לא ידע כל כך מה נפל עליו אבל אילתר ותימרן.
עוד משהו: בנעוריי, היו לי המון כפילויות. לא היה לי בן זוג אחד שהייתי נאמנה לו. היו לי רומנים מהצד וזיונים של לילה אחד, ומה שבא או לא בא, בעירבוביה ובלי שום סדר.
עוד משהו: בנעוריי היתה לי דמות, נקרא לה פאם-פאטאל, או נקרא לה הלוהטת או הכובשת. אי אפשר לספור את כמות הגברים שמכרתי להם את "האורגזמה הראשונה שלי". הצגתי את עצמי (לעצמי) בתור האשה שכל גבר היה רוצה בתור מאהבת אבל אף אחד לא היה רוצה בתור רעיה.
עוד משהו: כשלתדהמתי הכנה, בגילי המתקדם, הדמות הזו קפצה לה מארון התחפושות שלי והתיישבה לי על הפנים, גורמת ללא-טרול להחליק על הריר שהוא עצמו מזיל, לא רק שהופתעתי, רציתי למות. אני שונאת אותה. אני שונאת אותי על ששלפתי אותה ככה מנבכי ההיסטוריה שלי, הריון או לא הריון.
עוד משהו: ג'וני שלי.
ג'וני.
ג'וני.
ג'וני. האיש שגרם לי להאמין בעצמי. שהעצים ומעצים אותי. ג'וני שלי.
אני הרגשתי כמו חיה קטנה שנקלעה למפולת סלעים. לאורך חודשים ארוכים, מאותו רגע ועד הלידה היה לי קשה-קשה-קשה. קשה עם ג'וני. קשה עם עצמי. בלי חברים. לבד. בלעדיה. היא, שאמרה שאני יצרתי אותה, שאני המצאתי אותה. היא, פשוט שכחה הכל. כאילו נולדתי באוגוסט 2005, שקרנית ובוגדנית. כאילו לא קדמו לזה המוני שנים של מסירות, שנים שהייתי שם כול-כולי בשבילה ברגעים מאוד קשים כמו גם ברגעים מתוקים. שנאתי אותה על שעזבה אותי. שנאתי אותה כי הרגשתי שעליתי על בניין גבוה וקפצתי היישר אל מותי ונפלתי במקרה עליה. וכל הזמן מתעסקים באיזה מסכנה היא.
אני מאחלת לעצמי שלעולם לא אמצא את עצמי במקום בו העמדתי אותה. אבל אני מאחלת לעצמי שאם אי פעם אגיע לשם, שיהיה לי את האומץ לסלוח. אני מאחלת לעצמי לזכור באותם רגעים שההזדמנויות הכי גדולות גלומות בקשיים הכי גדולים. את הסיפור הזה אני רוצה לזכור אם חלילה אקלע למקום הבלתי אפשרי בו העמדתי אני אותה.
פלא שהילד נולד עם קשיי נשימה?
שטחתי את כל זה בפניהם וההומאופת אמר שהוא יתן לי רמדי, ושאני אקח את זה, טיפה אחת, חצי שעה לפני או אחרי הארוחה, והתינוק כבר יינק את זה ממני. כבדרך אגב הוא העביר לידי דף הוראות ובו רשום ממה להימנע: שום ובצל טריים, סיגריות, סמים, אלכוהול, שוקולד, קפה ועוד כל מיני טובין. ביקש שאתקשר מדי יום לדווח על התפתחות.
רכשתי הרמדי, שבתי הביתה, בקשתי מג'וני להזליף לי טיפה אחת על הלשון. חשבתי לעצמי שגם אם אני אצטרך לקחת שלושה ארבעה ימים את הטיפות האלה, זה שווה את זה, נסתדר בלי קפה ושוקולד.
וואו. התינוק לא הפסיק לבכות. נרדם. מתעורר מבועת. בוכה. צורח. ידיים. נרדם. מתעורר מבועת וחוזר חלילה. בערב, לראשונה בחייו, עלה לו החום. הרגשתי איך כל השיחות הקשות, הליבונים, הדרישות והברורים של ג'וני ושלי עולים וצפים אצלו ואצלי. התינוק הזה שמע כזו כמות של שיחות נפש שבכי זאת באמת תגובה ממוזערת. לאט לאט גם אני התחלתי לשקוע. באמצע תקופה, הווה, שנראה היה שהכל מסתדר בהדרגה, פתאום נחתתי חזרה לתהומות המוכרים. מחשבות אובדניות. לא יכולה עם הילדים. לא יכולה עם האימהות. לא יכולה עם הזוגיות. לא יכולה עם הבית. לא יכולה עם ערימת הכלים. שונאת את החתולים, לא יכולה לחשוב על מה לבשל. לא יכולה עם המשימות בעבודה שמצטברות לי באימייל, לא יכולה לכתוב, לא יכולה עם זה שכולי פוזה ודאווינים ואין בי טיפת אמת. לא יכולה להמשיך לנשום. לא יכולה לשרוד עוד רגע אחד קטן אפילו. לא יכולה. רוצה להפוך לגרגר קטן. גרגר קטן ושותק, נטול מילים.
היום בצהריים, כמו שביקש ההומאופת, התקשרתי לדווח על כל ההתפתחות הזו. ואז, רק אז, זה נודע לי.
1. אין צורך לקחת עוד. הטיפה האחת ההיא, היא הטיפה ואין בלתה.
2. למשך חודש-חודשיים אני אמנע מקפה. קפה. קפה. אני אמנע מקפה. למשך חודש חודשיים. ומסיגריות. אני מעשנת 2 סיגריות ביום. מה אכפת להם?! הפסקתי עם הסמים, זה לא מספיק? למה לקחת לי את שתי הסיגריות המסכנות שלי? וקפה? ושוקולד? אני שותה 3 כוסות קפה ביום כל אחת מהן עם שלוש כפיות סוכר. אני אוהבת מתוק. אני מאמינה בסוכר. שוקולד הוא הבית החם שמעולם לא היה לי. למה? למה ככה בפתאומיות? ככה לוקחים למישהו הכל בבת אחת ומשאירים אותו בלי כלום מוקף מחשבות אובדניות? זה יפה? זה רופא, זה? מטפל?
וגם היום. היום היה קשה מאוד. אמרתי לג'וני שאני רוצה להיות צועניה, חיה בקראוון, נעה בנסיעה איטית בתוככי רומניה או הונגריה, מלחששת עתידות לאנשים, פולה לילדים כינים באצבעות גרומות, מקשקשת בצמידים צבעוניים. שיער חום ארוך ופרוע יש לי כבר. וגם ערימה של חתולים.
כשאני כועסת על הילד הגדול-קטן שלי אני שונאת את עצמי יותר מכל דבר. זה נורא. זה עוול שאני עושה לו. זה גילגול של פגיעה. זה לא פייר. אלוהים, תעשה משהו. שלח לי שלווה, למד אותי לראות שהכעס הזה הוא שלי ולא אני של הכעס. אלוהים, קח את זה ממני. קח את הכעס הבלתי נשלט הזה.
או לפחות תביאו לעשן איזה סיגריה, איזה קפה קטן, משהו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: