"היא ממש דומה לך. אני אפילו יכול להתבלבל ולחשוב שהיא אמא שלי" כך אמר לי אתמול בן הארבע. לי ולבחורה היפהפיה חסרת הפשרות שעמדה לידי במטבח שלה בטייבה. זמרת אופרה, איטלקיה, חיה בטוסקנה. קצת דופק לי הלב ומתבלבלות לי הידיים על המיקלדת כשאני רוצה לתאר אותה. שיער חום ארוך חלק, עיניים חומות גדולות, ויטאלית, מאופקת, חכמה בעומק וגם במימשק. אני נשדדת מבחורות כאלה. בן הארבע שלי הוריד לי את מחמאת חייו והבחורה הזו אמרה לי באנגלית האיטלקית שלה: "הוא צודק, גם אני מרגישה ככה. יור מיי סיסטר" היא אמרה לי ואני נאלצתי לגרור את עצמי מהמקום בו עמדתי במטבח אל החלון הגדול ומעורר ההשראה בסלון, כדי לנסות להרגע רגע אחד.
טייבה נשקפת מהחלון:
לפני עשר שנים היינו בחתונה שלהם, ומאז לא התראינו. הם הגיעו אלינו לפני שבועיים, באו להופעה של ג'וני (ישבו עם טורק בשלחן) ועכשיו החזרנו להם ביקור רגע לפני שהם שבים לאיטליה. אפיתי עוגת שוקולד (בכל זאת יומולדת) וידעתי שמה שלא יספיק להאמר עכשיו יצטרך לחכות הרבה זמן.
זו היתה השיחה הראשונה שלנו. אני העברתי אותה את טבילת האש שאני עורכת לאנשים חדשים שנראים לי עמידים: פיזרתי קצת קרעי ביוגרפיה, והיא ליקטה אותם בעניין, בעדינות, בעיניים היפות והאוהבות שלה. איסמעיל, בנה בן השבע, שיחק עם הילדים שלי, ג'וני עמד ועישן עם האיש שלה ליד חלון אחר. "את יום ההולדת הבא נחגוג בטוסקנה" אמרתי להם כשהשקנו כוסיות סביב השלחן.
בדרך החוצה חיבקתי את אכרם ואמרתי לו "ואוו איזו אשה, איזו אישה מקסימה".
עכשיו קראתי את מה שכתבתי ובשילוב הפוסט הקודם על הקניות בסופרמרקט נראה לי שיש צורך להוסיף שהמשיכה שלי אליה לאו דווקא מינית וגם לא (רק) אישיותית, אלא בעיקר נשמתית. חשבתי להוסיף שזה קורה פעם במיליון שנה. אבל מה פתאום. זה קורה כל הזמן. אני חושבת שמעולם הלב שלי לא היה כל כך פתוח. כמה טוב לגדול ולהרפות ואיזו תודה גדולה אני מרגישה כשאני כותבת את זה. והיא כמו מגדלור פועם. וזה לא חשוב שהיא חיה בארץ אחרת. העיקר שהיא מאירה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: