ביום חמישי עשינו אסיפה מצומצמת ויצאנו לטיול מחודש בבית.

הפעם הצטרפו אלינו הצמד שובי-באפ. באפ לקח אחד איתנו, ושובי היה על תקן המבוגר האחראי שלא לוקח ותפקידו, בין היתר, היה לשמור עלינו שלא נעשה יותר מדי רעש לעולם שבחוץ ולכתוב את פניני החוכמה המעורפלים של סיימון.

"עכשיו זה עכשיו?" שואל שובי, וכולנו צועקים "עוד לא!"

כל מה שהיה צריך לקרות קרה, בדיוק בזמן הנכון. זה היה פשוט גאוני.

סיימון היה המנחה של הערב, פחות או יותר, ועם כל הדיבורים שלו שחלקם היו כמעט ולא מובנים - הכל היה בדיוק מה שצריך היה להאמר. הזוי, אני יודעת, קשה להסביר. רוב הזמן באפ ואני היינו שקטים ובהינו בחלל הבית.

זה קשה לדבר כשבשניה אחת חולפות לך 20 מחשבות שונות בראש, ואת הכל צריך לתרגם למילים איכשהו. אבל סיימון ניילד איט!

הוא התחיל לתאר איך שהספות הן כמו בולי עץ ואנחנו בעצם יושבים בקרחת יער, ושובי נמצא במן טלויזיה ולפעמים הוא שם ולפעמים הוא לא ולפעמים הוא חלק מאיתנו ולפעמים הוא.... מתאדה.

היינו שדונים פרה-היסטוריים והכל זרם על עיצוב של עץ-הדפסי פרחים-פסים זוהרים.

ברגע מסויים היתה דומייה ואני שאלתי לשעה ובאפ הסתכל על השעון ואמר "שלוש, שלושים ושלוש, ושלושים ושלוש שניות" וזה כאילו ההוכחה שהכל ישב במקום.

ציפיתי כל כך לזריחה וכמעט שפספסנו אותה. יצאנו החוצה למרפסת ושובי הוציא את המצלמה הענקית וצילם את מה שהיה נראה כ"הרגע".

"העיקר זה להחליט" פוסק סיימון "לא משנה מה תחליט, העיקר שתחליט. אחרת אתה נשאר באותה נקודה ונובל"

"עכשיו זה עכשיו?" שובי מנסה שוב הפעם, וכולנו עונים "כן!!!"

מעצבן עד כמה שאי אפשר להרגיש את זה ביומיום.

"לכל אחד יש את הסיפור שלו...." אני ממלמלת ומסתכלת לרחוב, ואז בדיוק עבר חבר ישן שלנו שהרבה זמן לא ראינו. סיימון מיד התחבא בתוך הבית, ולשובי ובאפ לקח כמה שניות להבין שזה באמת אותו בנאדם, וכמה הוא השתנה... ומה הוא פתאום נכנס לפריים?

באפ ושובי הסכימו שסיימון ואני נהיה ההורים הכי מגניבים בעולם, ולרגע היה לי כואב ברחם רק מעצם המחשבה שתינוק יצא משם מתישהו.

"מתישהו, בעתיד הרחוק, נגיד לילדים שלנו 'היום אתם תהיו האחראים המבוגרים' ונחזור לארץ לעולם לא".

חוץ מהסרטים הרגילים לא גיליתי על עצמי שום דבר חדש. אולי אני לא מתחדשת? ואולי אני תקועה...