טוב... אז שני אנשים (לפחות) כבר העבירו לי את השרביט, וזה ממש לא מנומס להתעלם משרביטים ככה... במיוחד כשהם מגיעים מאנשים טובים באמצע הבלוגוספירה. 

אז ישבתי וחשבתי - על מה אוכל לכתוב? 

עכשיו זה הקטע בו אני מותחת אתכם טיפה ומציינת דברים שחשבתי לכתוב עליהם, אבל או שכבר כתבתי עליהם פעם, או שהם לא מספיק מעניינים:

אהבה, לידה, קעקוע, חבר, סקס, מציצה, סיגריה, סמים, מסיבת טבע, חו"ל, מריבה עם הורים, מריבה עם מורים, סרט בקולנוע, הופעה מול קהל, משכורת, מוות. 

מתחילים: 

בכיתה ג' היו לי 3 חברות טובות; מירי מלכת הכיתה, רותם הסגנית הבלתי מעורערת שלה ונופר הילדה הכי יפה בכיתה. את רותם הכרתי עוד בגן והיא היתה החברה הכי הכי טובה שלי. מירי ונופר הצטרפו אלינו בכיתה א' ומאז היינו חבורה בלתי נפרדת. 

בכל יום אחרי הלימודים, היינו מחכות עם מירי שההסעה של כפר הילדים תקח אותה, ואז זה היה הזמן לצחוק על המורות או ללכת לקנות "שלוק" או נחשי גומי בשקל בקיוסק ממול. 

למירי ורותם התפתחה חברות יותר קרובה ממה שהיה לי איתה, והאמת היא שקצת קינאתי. במיוחד לאור העובדה שמירי קיבלה את התואר "מלכת הכיתה" לא כי היא היתה נחמדה לכולם או יפה יותר מאחרות, היא היתה טיפוס שתלטני ומאיים, גם על הבנים הכי חזקים בכיתה. אבל זה די ברור שילדה שגרה בכפר ילדים (מי שלא מכיר, זה מן קיבוץ קטן עם משפחתונים שמגדלים שם ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לגדל אותם בעצמם... אם זה מבחינה כלכלית או אלימות במשפחה) תגדל עור של פיל מול כולם. מצד אחד הערצתי אותה תמיד על אומץ לבה, ומצד שני תמיד פחדתי שהיא תעשה לי משהו. 

וככה כל יום שישי אחר הצהריים גם היינו נפגשות אצל רותם, ובבית הספר תמיד ארבעתנו שיחקנו יחד בקלאס או בגומי (לא היו אז אייפונים).

עד שיום אחד ראיתי שרותם ומירי לא יושבות ביחד. רותם קראה לי לשבת לידה, בזמן שמירי היתה עסוקה עם ילדים אחרים בכיתה. 

רותם גילתה לי שהיא לא מדברת עם מירי. שמירי עשתה משהו רע ועכשיו הן לא חברות יותר. נופר הגיעה לכיתה והתיישבה איתנו. אף אחת מהן לא הסתכלה אל עבר מירי ובמקום לשאול לסיבה מסויימת, פשוט תמכתי ברותם על ההחלטה ושמחתי מאוד שאני שוב במקום הראשון בעיניה. אז הזמנתי את שתיהן לאכול אצלי צהריים. שמחתי שהפעם זה יהיה בלי מירי, כי בפעם שעברה שהיתה אצלי היא גנבה לי כמה פוגים, ולפני זה גם "השאילה" אוזניות-רדיו מגניבות שקיבלתי ליום ההולדת, ולא החזירה מעולם. 

אז שתי חברותיי הטובות שיחקו איתי בברביות בעליית הגג, ופה ושם המחיזו עם הברביות כמה הן לא אוהבות את מירי יותר ושהיא מגעילה. בלי לחשוב פעמיים שיתפתי אותן בכל הרגשות המעורבים שהיו לי כלפיה. על הכעס שהיא גונבת ממני דברים ומשקרת, ואיך שהיא נתנה פעם בעיטה לאביתר בבטן ואני הרגשתי רע בשבילו ושהיא בריון ושלא מגיע לה להיות מלכת הכיתה, ואם הן רוצות גם אני לא אדבר איתה, ונשאר שלוש חברות טובות. המשכנו לצחקק לנו עד שהיום נגמר והן הלכו הביתה.

ביום ראשון לא היתה שמחה ממני להתעורר בבוקר וללכת לבית הספר. היתה לי מן הרגשת נצחון קטנה... שתי חברות הכי טובות, ואחת שפחדתי ממנה כבר לא בחבורה. 

הגעתי לכיתה וראיתי את רותם ונופר יושבות ליד החלון עם מירי. היה לי קצת מוזר אבל ניגשתי אליהן ובירכתי אותן בבוקר טוב כאילו הכל כרגיל, אבל הן לא התייחסו אלי. 

המורה הגיעה ואמרה שהיום הולכים לספריה, ושעלינו להסתדר בזוגות ליד הדלת לפני היציאה. באופן אוטומטי ניגשתי אל נופר, כי זה תמיד היה מירי ורותם ואז נופר ואני. אבל נופר החליטה להיות זוג של מישהי אחרת ואני נשארתי פרט. 

מירי עברה לידי וסיננה אלי "מגעילה אחת" בין שיניה. היתה לי תחושת צרמורת נוראית והראייה שלי החלה להטשטש מהדמעות שעמדו שם. הכרחתי את עצמי שלא לבכות.

בסיפריה ראינו סרט ושלושתן צחקקו יחד, ואלי רק שלחו פרצופים נגעלים. השפלתי את הראש ולא הייתי מסוגלת להרים אותו. עבדו עליי. החברות הטובות שלי עשו לי תרגיל נאמנות ונכשלתי. הלכתי עיוורת אחרי משאלת לב כמוסה ולא חשבתי בכלל על האופציה שזה היה מבחן חברות מבית מירי.

את כל היום העברתי בבהייה בריצפה או בנסיון קלוש להיות חברה של בנות אחרות בכיתה, אבל גם הן לא הסכימו לדבר איתי בגללה. 

אז זאת הפעם הראשונה שעשו עלי אמבוש חברתי, או חרם... איך שתרצו לקרוא לזה. פעם ראשונה שהבנתי שאני צריכה לשקול כל מילה שלי ולחשוב פעמיים לפני שאני פותחת את הפה. 

אחר כך ביקשתי סליחה ממירי, רק כדי שתפסיק את החרם, ובסוף היום חזרנו לדבר. היא עדיין לא החזירה לי את האוזניות-רדיו או הודתה שהיא גנבה לי את הפוגים, עדיין פחדתי ממנה ובסוף השנה כבר היה לי ממש קשה חברתית בגלל הפחד ממנה, ואמא העבירה אותי בית ספר לבקשתי.

חוץ מצלקת נפשית זה היה אחלה שיעור לחיים. מאז אני משתדלת להגיד לאנשים מה אני חושבת עליהם פנים מול פנים, ומשתדלת פחות לדבר מאחורי הגב, או לפחות רק לציין דברים שכבר אמרתי לבנאדם כך שלא יוכלו לעשות לי מארב שוב. 

אומייגאד. אני לא מאמינה שהצלחתי למצוא נושא לפוסט הזה. אתם מאמינים שחשבתי מה לכתוב כבר שבועות?

ועכשיו אני צריכה להעביר את השרביט לעוד 4 אנשים? 

אבל כולם כבר קיבלו אותו.... 

טוב, נו.... מיצי, באד, ג'פטו וז"ה... בהצלחה!