קצת יותר מ4 חודשים שלא הייתי בעבודה, ואני מתחילה להתגעגע 

פתאום המנכ"לים נראים לי כמו סוג של אבא, והמזכירה שלהם היא האמא הנוספת שלי. וכל החבר'ה ממחלקת הפרסום והרכש, הם האחים המופרעים שלי. פתאום נראה כאילו היה לי ממש כיף שם. 

אני זוכרת שבסוף החודש השמיני כבר לא יכולתי יותר להיות שם, ושמחתי עד הגג כשאישרו לי שמירת הריון, אבל בא לי לחזור. 

אני גם יודעת שהם יהיו שמחים לקבל אותי בחזרה. אבל בנתיים אני נהנית יותר מהעובדה שיש לי שנה שלמה לגדל את סימבה בנחת, בלי צורך בפעוטונים או מטפלת. 

שני חברים מהעבודה סיפרו לי השבוע שהם מקימים איזה פרוייקט צדדי והם ביקשו ממני לעצב להם את הלוגו. חוץ משם לעסק הם לא נתנו לי שום כיוון, ומרוב התרגשות לחזור לצד היצירתי שלי, שלחתי להם איזה 20 סקיצות אתמול וביקשתי שיתנו לי כיוון בנוסח בחירת 3 סקיצות מעודפות. אז הם בחרו, ובנתיים יש דומיין, ולי נשאר לעשות לוגו ולהחזיק להם אצבעות שזה יצליח. 

אתמול היתה הפעם הראשונה שסימבה טעם מחית גזר. בישלתי אותו היטב שיהיה רך ומעכתי עם מזלג. אחר כך סיימון הוציא את הטלפון לצלם אותי מגישה לו על האצבע, ולתעד את תגובתו. 

אז השובב הזה, ברגע שהוא הבין שמצלמים אותו הוא בהה בטלפון וחייך ועשה פרצופים חמודים. סיימון אמר "יש לך את הגנים הנרקיסיסטיים של אמא שלך" ואני ביקשתי שיצלם בסתר כדי שסימבה ישים לב לגזר. 

ואז הבאתי לו קצת על האצבע שלי, וקירבתי לפה שלו, הוא ליקק ועשה פרצוף מסתקרן, ואז תפס לי את האצבע והכניס כמעט את כולה לפה וינק את זה. היה לו טעים. אני אמשיך עם זה עוד יומיים-שלושה ואז נעבור לירק אחר. או פרי. 

והיום בטיול ישבנו בגן משחקים וראינו זאטוטים נמרצים והורים נגררים אחריהם. זה בלתי נתפס שעוד כמה חודשים גם סימבה יתחיל לעמוד וללכת ולהתרוץץ ולדבר!

ולפעמים כשאני מסתכלת עליו ונוא מסתכל עלי, יש לנו שניות קטנות של שקט כאילו שנינו בעולם אחר משלנו. אני יכולה לראות איך הוא הופך לאדם הבוגר שבו לכמה שניות, ואז חוזר לעשות לי פרצוף. חמוד שלי.