תמיד רציתי ארבעה ילדים. 

גדלתי בבית יחסית טוב, עם שני אחים ואחות אחת. נכון שלא תמיד היינו מסתדרים בנינו, אבל עם השנים גדלנו להיות החברים הכי טובים. 

תמיד חשבתי שזה יהיה כל כך נחמד, בית מלא בילדים. שהשנים יעברו ומילדים הם יהפכו לאנשים בוגרים, שכיף לשבת איתם על קפה (או ג'וינט). 

כשהכניסו אותי לניתוח הקיסרי הרגשתי שנכשלתי במשימה. 

לפי מה שהבנתי, אחרי קיסרי אחד לרוב צריך לעשות עוד אחד, ובפעם השלישית זה כבר חובה ואז זהו, סוגרים לך את הבאסטה.

נכון, קודם אני צריכה להתמודד עם אחד לפני שאני רצה קדימה... אבל זה כיף לדעת שיש חופש בבחירת הכמות ולא שמגבילים אותך לשלוש פעמים יחידות. 

המחשבה הזאת עוברת בי כמעט כל יום. לפעמים אני מדמיינת אותנו עם 3 ילדים שדומים לנו מאוד ועוד אחד שיבאנו מסין. 

אגב סין, 

בחודש מרץ הזמנתי בגדים מאיזה אתר סיני בשווי של 400 שקל בערך. 

לונג סטורי שורט - הכסף עבר, הם לא הגיעו, שאלנו את הסינים והם אמרו שהם לא רואים שבכלל שילמנו ואחרי איזה חודש של בלגאן באנגלית קלוקלת (אינגריש) ביטלנו את ההזמנה דרך חברת האשראי. 

אחרי כמה שבועות קיבלתי בדואר שמלה אחת מהפריטים שהזמנו. זה היה נחמד. הרגשתי שהם שלחו לי פרס ניחומים. 

אתמול קיבלתי בדואר עוד 4 שמלות ומעיל.

בחינם. אהא. 

כולם מאותה חנות סינית. כל מה שהזמנתי הגיע. 

כאילו, בטוח עשיתי משהו טוב בחיים האלה אם ככה היקום החליט לצ'פר אותי. 

אבל ביקשתי מסיימון לבדוק עם חברת האשראי אם אנחנו צריכים לשלם שוב, למרות שעבר זמן ההתחייבות למשלוח מזמן ולמרות שהסינים כבר ידעו שאנחנו רוצים לבטל (הם אמרו לנו בעצמם לפנות לחברת האשראי שלנו). 

סתם כי אני לא רוצה שגברת קארמה תסטור לי.

בכל אופן, סטיתי קצת מהנושא... 

אז אתמול המחשבה הזו עברה בי כשטיילתי עם סימבה בחוץ... ולשניה אחת טהורה כבר הייתי בסדר עם הגזרה. 

שמעתי קולות של צפצפה מוזרה כשכבר היינו ליד הבית

וכשהבטתי למטה, לכניסת הבניין, ראיתי טווסית מטיילת לה עם שלושת גוזליה. ממש כאן מתחת לבית שלנו. 

לקחתי את סימבה מהר על הידיים והתקרבנו למחזה.

הטווסית קוראת בקול פעם אחת והגוזלים ממהרים בשורה אחריה. 

חשבתי לעצמי, לה בטח לא אכפת שזה 3 במקום 4. היא לא יודעת מה זה קארמה, לה רק אכפת שנעים בחוץ לטייל עם הילדים ולנוח מעט במסע המפרך מגן האם לוואדי וחזרה.