אתמול ב12 סיימון נישק אותי ואיחל לי שנה אזרחית טובה. אני אפילו לא שמתי לב שהיא עברה... היא עפה לה בטיל והתחבאה בארכיון של הבלוג.

השנה הזאת היתה ללא ספק מרגשת... לשם שינוי היא היתה שונה מקודמותיה ומשמעותית לחלוטין.

גיליתי את המשמעות בלהיות אמא

הרגשתי איך זה ללדת! זאת אומרת, צירי לחץ והכל, עד שהכניסו אותי לקיסרי חירום, וכמובן שהספקתי לשכוח את ההרגשה.

עם התואר גם פיתחתי כוחות על, בין לשיר תוך כדי בישול ולהחליף חיתול ב10 שניות הכוח הכי בולט שלי הוא היכולת להבין בלי מילים אם זה רעב, כאב שיניים, עייפות או סתם תשומת לב חיבוקית ונישוקית (כל עוד הוא אוהב את זה אני אמשיך גם עד שהוא יצא לפנסיה).

החלפנו את הסלון וקנינו את הספה שתמיד רצינו.

למדתי להכין אוכל טעים. זה הישג אדיר יחסית למישהי שהתמחתה בלהכניס דברים לטוסטר אובן ולהתפלל שיצא אכיל. ואני בכלל אתאיסטית.

אז שנת 2015 תהיה גם מגניבה ומשמעותית ומרגשת.

סימבה עוד שבועיים יהיה בן שנה!!! או מיי גאד!

אני מחדדת עפרונות מכניים ועטי פיילוט, מקדישה לפחות שעה ביום בלשבת על הטוסיק ולצייר, בתקווה שאוכל למכור ציורים כהדפס לחולצות או קנבסים מעניינים.

זה קשה קצת כי סימבה החליט שהוא מעצב מחדש את הבית ותוך כדי ששנינו מקשיבים לאגדות רוק, הוא מוציא פריטים מהמדפים בסלון, משליך על הריצפה, מעמיד משחקים שלו בפנים ומנסה ללעוס כל דבר אפשרי. קלטתי אותו מלקק את הריצפה... זה הזכיר לי את הסיפור מ"אני והחבר׳ה" על הילד שהיה חייב ללקק הכל.

מקווה שהשנה יבחר גם ראש ממשלה שיחזיק יותר משנתיים בכיסא, ושעלה ירוק יקבלו מנדט אמן בקוטג׳ ובספר הג׳ונגל, שתהיה לגליזציה או לפחות די-קרימינלציה ואוכל לגדל בכיף בבית במקום להתארגן בפחד.

והכי חשוב

המשאלה והתקווה הקטנה שלי

שכשסיימון יגיד שזה בסדר להביא עוד אחד

נביא שתי בנות

ואז אוכל לסגור את הבסטה ל8 השנים הקרובות.

יאללה 2015 ברבאק!