המיתולוגי קפץ לבקר בחיפה, משהו שקשור לעבודה שלו.

במקרה כמה ימים לפני עוד הספקתי לשלוח לו את ה"מזל טוב גבר!" השנתי ליום הולדתו, ותכננו להפגש לקפה.

בניגוד לשאר האקסים שלי, וכנראה בניגוד לשאר מערכות יחסים כושלות באשר הן,

איכשהו הצלחנו לשמור על קשר ועל כבוד, התבגרנו ביחד במקביל.

היה קשה מאוד בהתחלה, כי בכל זאת, הנשיקה הראשונה שלי והכל, ועם הזמן זה כבר הפך להיות זיכרון מתוק ורחוק.

ופאק, כבר עברו 13 שנים מאז.

מצעירים שתויים ומעושנים הזרוקים על הדשא בקיבוץ בו הוא גדל,

התמונה השתנתה לבוגרים שיושבים זה מול זה במרפסת של בית קפה, ומדברים על... תינוקות.

הוא צילם תמונה של סימבה ושלח לאישתו, שבאותו זמן כבר היתה בשבוע 25 בערך להריון.

הם לא מהאנשים שמתרברבים ועפים על עצמם (בניגוד אלי, כן?) ומשקפים לכל חבריהם בפייסבוק מה הולך בחייהם הפרטיים, אבל מתמונה אחת שאמא שלו העלתה (כן, אני חברה שלה בפייסבוק. וכן, הוא חבר של אמא שלי) ראיתי את אישתו הקטנטונת עם כרס ומבט עייף בעיניים, וכך למעשה גיליתי.

"אז איך זה להיות אמא?"

- "זה כאילו... נועדתי לזה"

"זה די הגיוני... את אישה"

- "בסדר, אבל בקטע אחר לגמרי. זה כאילו כל מה שעשיתי עד שסימבה נכנס לחיינו היה סתם להעביר את הזמן, ופתאום החיים קיבלו משמעות אמיתית"

"אם היינו עכשיו לפני 10 שנים, הייתי אומר שאת האחרונה מהחבורה שתתמסד ותביא ילדים"

- "אם היינו עכשיו לפני 10 שנים, סביר להניח שהייתי משפריצה עליך את הבירה שלגמתי למשמע האפשרות שאהיה אמא"

כשהיינו ביחד הייתי שותקת הרבה, הוא היה אז בי"ב ואני כולה ח'ניקית עלובה ומתיימרת, עם חולצה של מטאליקה וג'ינס קרוע. תפסתי ממנו כל כך חכם ומגניב, וכשסופסוף התנשקנו (על הדשא בקיבוץ, תחת כיפת השמיים, הכוכבים בהקו באופן מיוחד, אחר כך ירד עלינו גשם) חשבתי שזה יעבור לי, אבל זה לא עבר. בדיעבד אני יודעת שפשוט לא היתה מספיק כימיה בינינו לסוג כזה של קשר. היה הרבה יותר מביך ומסורבל, אבל אחרי הכל היה שם משהו.

הסיפור הוא שהוא בגד בי אחרי כמה חודשים ביחד, והגיע עד אלי הביתה לספר לי, ובמקום להעיף עליו כיסא ביקשתי שיעוף לי מהבית, לאחר מכן בזבזתי שלוש שנים בכמיהה לחזור אליו, וכשזה קרה (כשהייתי בי"ב) פתאום נמוגו כל הניצוצות והבנתי כמה סתם רדפתי אחריו וחוץ מסקס סביר לא היה משהו שיכול להחזיק אותנו יחד.

מנגד, כשלא היינו ביחד, אחרי שהבנו שמיצינו, היה הרבה יותר נוח לחזור להיות ידידים. מה גם שהיו לנו מספיק חברים משותפים שלא נתנו לנו הרבה ברירה אלא להסתדר.

ועכשיו, פסט-פוורד לבית הקפה, ואני לא מצליחה לסתום את הפה. אני מספרת לו על חוויות מחדר הלידה, על איך שסיימון תומך ועוזר בכל מה שהוא רק יכול, נותנת לו טיפים למניעת השפרצת-פיפי באמצע החלפת החיתול, ומעודדת הנקה כאילו מינימום יצאתי ממגזין לה-לצ'ה.

מרגישה שאני חופרת לו, שוב מרגישה קצת קטנה, אבל אז סימבה מפיק צליל חמוד כאילו מזכיר לי "אמא, את פאקינג אמא!" ואני לוקחת אותו ומנשקת אותו וכל רגש רע הכי קטן נעלם.

אני מסתכלת על המיתולוגי לוגם מהקפה, ועם ריח הקפאין עולים עוד זכרונות של פעם.

האורות המעומעמים בסלון אפוף עשן, פקקי גולדסטאר מפוזרים על שולחן העץ, הגיטרה הקלאסית שעברה מיד ליד כל הערב, משחקי הפוקר עם החבורה בשבת של אחרי מליון בירות, הקיץ הארוך בו הסרחנו כולנו מסיגריות, אלכוהול וזיעה ואיך בכיתי לאפרת שאני רוצה אותו ולא אוותר...

וכל מה שאני חושבת עליו זה - איזה יופי שהתבגרתי, ושאני לא מצטערת על שום דבר שקרה לי בעבר איתו או בלעדיו, כי הכל הוביל אותי למי שאני היום, למי שאני עכשיו, למשפחה שהקמתי עם האיש הכי טוב בעולם.

השבוע אישתו ילדה בן בכור, את התמונה של התינוק הוא שלח לי בוואצאפ לבקשתי... הקיסרי היה מתוכנן אבל הקטן החליט שהגיע זמנו יום לפני והבהיל אותם לקיסרי חירום, ועם המזלטובים גם המלצתי על טיפות אופטלגין ומקלחות חמות (השילוב הקסום שהעמיד אותי על רגליי אחרי הקיסרי)

והאושר בלשמוח בשבילו רק גרם לחזק את משאלת לבי מלפני כמה שנים

שכל אותה חבורת שיכורים שהתפזרה לה בין הערים הגדולות בארץ,

נחזור לקיבוץ, אפילו לסופשבוע אחד בלבד, נעשה פיקניק עם הילדים ואחרי שהקטנטנים ילכו לישון, נשב כולנו כמו במן פגישת מחזור עם הגולדסטאר והג'וינטים והגיטרה הקלאסית שמתחרה עם המוזיקה ברקע.

אבל זה יקח עוד כמה שנים...