חיפה היא בועה של דו קיום

זה מה שאני אומרת לעצמי בכל בוקר בזמן האחרון, ואז בכל נשימה בחוץ כשאני גוררת את הבימבה הרעשנית במורד הרחוב, סימבה יושב בתוכה כמו מלך ולוגם מכוס פלסטיק עם כל קרן שמש שנכנסת לעיניים. 

אני אומרת זאת לעצמי שוב, קצת בקול רם יותר בראש, כשאנחנו מתקרבים לאתר הבניה בדרך לנדנדות. 

את פסיכית, אני חושבת, את מכניסה לעצמך סרטים לראש. 

ואולי זה האמהות שנותנת לך אקסטרה זהירות. מזל שאפשר לנעול ד"ר מרטינס גם כש30 מעלות בחוץ. אם מישהו רק יעז להתקרב הוא לא יוכל להיות בועד ההורים. או בועד החיים, אם יצא לי אקסטרה קריז כמו בחלומות שלי. 

אבל חיפה היא בועה של דו קיום. 

זה כזה נורא שאני מפחדת? שאשכרה לוקחת איתי את מקל הסלפי בתיק, רק כי לפני יומיים מישהו ניטרל איתו מחבל... אבל זה שם, מחוץ לבועה של הדו קיום, לא  כמו פה, איפה שיש קופאית חמודה בסופר שכבר יודעת שאני רק באה בשביל הבננות, איפה שנמצאת המסעדה הכי ביתית ומזמינה בעיר התחתית, איפה שפקיד הדואר כבר לא מבקש ממני תעודת זהות רק שאגיד אותה בעל-פה והוא יוציא מהר את החבילה לפני שסימבה מפיל את כל הניירות מהשולחן המתנדנד בכניסה. 

האמת היא שהיה ברור שזה יגיע למצב הזה. אל תתפלאו כמה קל לשטוף מוחות כשגם אצלנו יש לא מעט חמומי מוח. המנהיגות הזאת מתסיסה ולא אכפת לה, הם רבים בינהם מי יותר מסכן וחלש מול העולם, זה שחמט כזה של עשירים עם חליפה וסיגר קובני, פאק, הם משחקים שש בש על החוף בקליפורניה. לפחות שם יש מה לעשן. 

חיפה היא בועה קטנה של דו קיום בלב מלחמה הזויה של פחד ובלבול. אבל בכל זאת זה חודר כל כך פנימה.