עצרת 20 שנה לרבין + שנתיים מהלוויה של אבא (לפי תאריך לועזי).

ההורים שלי מאז ומעולם הצביעו "אמת" בקלפי, אבא שלי גם היה מתנדב בקלפי תמיד מטעם העבודה.

אני זוכרת את עצמי קטנטונת, רואה את אבא שלי מתעצבן על הטלוויזיה, ממלמל משהו כמו "זה רק יזיק לנו" כשבפריים רבין לוחץ את ידו של ערפאת.

"מה זה משנה?" אני מנסה לעודד אותו, "שכל הפלסטינים ילכו לעזה" אני מוסיפה כמו שלמדתי מהחבר'ה בכיתה.

"אז שגם אני אעבור לשם?" אבא שואל ואני מתחילה להתבלבל.

אבא הוציא את תעודת הזהות שלו, ואני, שכבר ידעתי קרוא וכתוב, ראיתי שרשום שם שהוא פלסטיני. ככה זה, כל מי שנולד לפני קום המדינה הוא פלסטיני.

"אבל זה לא נחשב, אבא, אתה יהודי... גם אנחנו"

- "אז עם מי אנחנו עושים הסכם שלום?"

"עם ה... עם הערבים!... שגרים פה... ושהם רוצים מדינה משלהם"

- "אבל הערבים שאת מכירה, הם גרים פה איתנו, לידנו... יש עם זו איזושהי בעיה?"

"אין בעיה... אבל הם רוצים מקום משלהם שם בעזה"

- "למה נראה לך שהם רוצים מקום משלהם ודורשים לגרש משם יהודים?"

"כי... כי הם לא מסתדרים איתנו"

- "אם את לא מסתדרת עם ילדים בכיתה, את עושה להם חרם? מגרשת אותם לכיתה אחרת?"

"לא... יש אחת. אבל אני לא יושבת לידה בכיתה"

- "היא מפריעה לך ללמוד? היא מציקה לך בהפסקות?"

"לא אבא... בהפסקות לה יש את החברות שלה ואני עם שלי"

- "אז את בעצם ממשיכה להיות באותה הכיתה גם עם ילדים שאת לא כל כך אוהבת. אתן מצליחות שתיכן ללמוד ולהנות גם אם אתן בעצמכן לא מסתדרות. ככה זה היה צריך להיות פה, בישראל. מאז ומעולם היו פה גם ערבים וגם יהודים, וזה משהו שתמיד ישאר. ונכון שלא תמיד מסתדרים, אבל זאת לא סיבה לגרש אחד את השני... זה יתנקם בנו"

"איך זה יתנקם בנו? הם מקבלים מה שהם רוצים ואנחנו מקבלים שלום"

- "עם כמה שאני רוצה להאמין שאת צודקת... בצורה הזאת לא יהיה שלום אף פעם"

נראה לי שזאת היתה השיחה העמוקה הראשונה שניהלתי עם אבי, סא"ל במיל' בפיקוד העורף.

דברים שמהדהדים בדיעבד וחבל שמוחי לא הצליח לייחס להן חשיבות כלשהי במהלך העשור הראשון בחיי.

ואם הוא היה חי עכשיו הוא היה יכול לנהל איתי את אותה השיחה שוב, ולהגיד לי - אמרתי לך.