עשור אחד ומאות פוסטים. 

פתחתי את הבלוג כיוון שהגעתי למצב שבו כל מי שסמכתי עליו איכזב אותי, עם הזמן גיליתי שאם אין אני לי מי לי ולאט לאט התבגרתי.

הבלוג הווה פורקן ל"אני האמיתית" שהיתה כה ביישנית במציאות אבל כיום אני זורחת ומשתדלת להקרין אור ואהבה לכל סובביי. ככל שאני מתמידה בזה זה חוזר אלי בגלים, וכבונוס מטורף גם הצלחתי למצוא את האדם היחיד בעולם כולו שיכול לנצח איתי צבאות בינגלאקטיים ולהפסיד בכבוד בדו קרב על פיסת פוך בחורף. ויש לי על מי לסמוך, ולמדתי לקבל גם את הדכאון שלי, וכולם כבר יודעים שפיוז הבכי שלי קצר וחבריי נמנים ביד אחת, אך מה בנאדם צריך מעבר לזה? העיקר לאהוב ולהיות נאהב בחזרה. 

אני עדיין לא יצאתי לגמרי מהארון הירוק אבל ככה זה עם ייקים, נמנעים מלדבר על הקלפטע שאני ומתמקדים בהישגים המדהימים שלי שאני הבת היחידה שלמעט פעם אחת מעולם לא ביקשה עזרה במשהו. בסוף הכל קטן עלי, ומקסימום יש סרטוני יוטיוב כדי להבין איך להחליף ברזים בבית. 

אני מאחלת לכל מי שעובר כאן במקרה - לא לוותר לעולם לעצמכם, אל תתנו לאנשים אחרים להכתיב לכם איך אתם אמורים לחיות, כל עוד אף אחד לא נפגע אז זה לא מזיק. אל תקשיבו לי גם כי אני יודעת רק מה טוב בשביל עצמי, ואתם צריכים למצוא את שלכם, וכל עוד אין לכם סיבה לקום בבוקר תמציאו אחת ותזרמו משם.