לא משנה כמה אנסה להתכחש לזה, העקצוץ הזה לכתוב פה משגע אותי. 

אז רנדומליזציה וחד"פ: 

ביום שחתמתי במשרד פרסום הטלתי פצצת מרגמה בעבודה הקודמת. עכשיו זה לא נותן לי שניה לעצמי אבל הפלוס בבנק רק מתעצם, טפו טפו וכאלה. הבוס החדש שונא את העובדה שהוא לא יכול בלעדיי, ועם הזמן הוא למד לאהוב את האי-התחנפות שבי ודווקא על זה צ'ופרתי החודש בבונוס שבעבודה הקודמת היה נחשב לשתי מתנות חג. שנינו עובדים קשה גם בחיי המשפחה, אין ולא רוצים אבל היה נחמד אם היו מציעים לבוא לבקר אותנו הסבים. אחותי אמרה "מה פתאום, גם לנו אין עזרה בכלל, אמא זה רק בימי חמישי וחמותי זה רק בערב", לא יודעת אם אני יותר מקנאה או משתחצנת. סיימון אליל המונים בבית ספר תיכון פרטי, הוא הטכנאי של כ350 יח' מחשוב או משהו כזה. אין יותר לקוחות לאף אחד מאיתנו, עובדים ישירות מול הבוס וכל העולם יכול לקפוץ. קנינו לסימבה ארון ליום הולדת שלוש. עד עכשיו הכל היה מצליח להדחס לתוך 2 שידות החתלה אבל הוא כבר כמעט מטר גובה ושוקל כמו החתול שלנו (שזה 15 קילו). מדיניות ההפללה החדשה היא ה"רק לא ביבי" של הלגליזציה וזה לא מספיק. 

"התגעגעתי אז באתי" זה סחי.