שכבתי מיוסרת מכאבים, מחכה לרופא המרדים לפני הניתוח, סאטלה של החיים של משכחי כאבים ואנטיביוטיקה. גיבובי שטויות ובקשות חוזרות שיתנו לי כבר את ההרדמה של הפילים... אחד המנתחים החליט לעודד אותי, התיישב לידי וניהלנו שיחה ברומו של עולם,
אני: הסולן של לינקין פארק התאבד היום
הוא: שו? לא מכיר
אני: נו, להקה... I've become so numbbbbb
הוא: אה, לא מכיר... את יודעת זה קטע כזה, הרבה אמנים בוחרים להתאבד. למה את חושבת שזה קורה?
אני: נפש מיוסרת. שאיפה לשלמות ואז הבנה שאין דבר כזה מושלם. לכל אחד יש חסרון ומעלה שמאזנים את עצמם בנפש, אבל לפעמים קשה לקבל את זה. אתה למשל מנתח וצעיר ממני בשנתיים, אבל לא מכיר את לינקין וזה החיסרון שלך.
הוא: מעניין, מעניין מה שאת אומרת... את יודעת, זה נכון. יש משורר ערבי מפורסם מאוד שהוא עיוור, מוזר נכון?
אני: באמת מוזר, גם משורר וגם ערבי.