זה המזל שלי, שלנו. 

הייתי בטוחה שנתפס לי שריר בישבן, לקחתי אופטלגין וקיבלתי התקף מוזר של חום ועיוות בפנים. כמובן שמיד צילמתי לסיימון, שניות לפני ששקעתי באמבטיה פושרת בניסיון להקל על חום הגוף. 

אחר כך הלכתי לקופת החולים, שם הרופאה אמרה לי שיש לי טחורים, למרות שלא רואים אדמומיות באיזור או חתך כלשהו, ורשמה לי משחה. 

יום למחרת סיימון כבר לקח אותי לקבל הפנייה למיון, שכן כבר לא יכולתי לא לעמוד, בטח שלא לשבת, ולשכב רק על הבטן. 

כעבור כמה בדיקות בהן אחד הרופאים בחן את ישבני ממש מקרוב, ועוד הגדיל לבקש צילום אולטרסאונד בהול, הוא הסביר לי על גוש בקוטר כ-20 ס"מ רבוע שיושב לי באגן. 

ניתוח לניקוז שאותו אני לא ממש זוכרת, למעט את עצמי קשורה ערומה מול 5 לובשי חלוק צעירים, בוהה בתאורה וקולטת עכביש קטן, אומרת לעצמי "אני צריכה לציין זאת בפניהם" וממצמצת לשניה כדי להתעורר בחדר ההתאוששות. 

אמא היתה איתי כל הזמן, סיימון בבית עם סימבה מנסה להסביר לו את המצב ( "אמא הרגישה לא טוב, הלכה לישון אצל סבתא").

היום חשבתי שאני אגלה מה זה הגוש הזה שהוציאו ממני, אבל מסתבר שצריך לחכות שלושה שבועות לפחות. 

מבאס, לפחות אם זה סרטן אוכל להתקמבן על רפואי במקום לקבל שבץ מאופטלגין. 

בנתיים את הפצע הם השאירו פתוח בשביל שימשיך להתנקז ואני בגימלים וכאבים לפחות לחודש. ועם חיתולים של נשים לאחר הלידה! זה שוס באמת, איך לא הכרתי את הדבר הזה לפני 3 וחצי שנים?

סיימון הגיבור על עושה  הכל בבית, והתחלתי לאכול יותר פירות וירקות לשם שינוי. כיף חיים!