זורמת הלאה, עד העונג הבא.

לקום וללכת, לא לראות, ובטח לא לבכות

 לרוץ, להתעייף, אסור לחשוב, אף פעם לא לטעות

 לשתות ולעשן, לשתוק הרבה או סתם לומר שטויות.

לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות

 לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות

 לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות.

כל כך הרבה משמעות באסופה אחת של 40 מילים.

סיכום 2007

היא תמיד תיזכר בתור כתם שחור ביומן החיים שלי.

הכל בגלל שנייה אחת שהבדילה בין חיים ומוות.

יהי זכרך ברוך. 3/>

ובכל זאת, מה שנתן טעם מתוק לשנה המרה הזו:

[לסדר אין כל משמעות]

• סיום [רב] הבגרויות.
• טיסה למשפחה בבלרוס.
• אילת 2007.
• מחנה המי"ל.
• גדנ"ע 2007.
• סיום הריב.
• כמות עצומה של אנשים נפלאים-חדשים שנכנסו לי לחיים.
• צניחה חופשית.
• הרבה סיפוקים אישיים.
• התאהבויות חולפות.
• הוא, שנכנס לי לחיים בטעם הכי מתוק שקיים.

בעצם, כמעט כל מה שחדש עשה את השנה הזו למתוקה-מרה.

אבל, אי אפשר להתעלם מזה שהרבה מהמתוק בשנה הזו נגרם ע"י האנשים הכי קרובים אלי שתמיד היו שם בשבילי.

צחקו איתי,

בכו איתי,

שמחו איתי,

קיוו איתי,

רצו איתי,

פחדו איתי,

דאגו איתי,

חוו איתי,

דברו איתי,

אהבו איתי,

כעסו איתי,

סבלו אותי,

שמרו עלי,

ועשו הכל כדי שיהיה לי טוב.

אני אוהבת אותם.

אני לא יודעת אם אני באמת יכולה לסכם את השנה הזו כבר,

אני מסוג האנשים שאומרים ששום דבר לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה.

אבל, אני אקח סיכון ואגיד:

מעבר לגורל שאי אפשר להתחמק ממנו,

מה שאפשר היה לעשות, די נעשה.

על יַדי או על ידי אנשים אחרים.

ומה שאני לא עשיתי - אני אעשה,

אבל זה כבר בשנה הבאה.