זורמת הלאה, עד העונג הבא.

יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מתל אביב.

אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד-תמיד מאושרים.

"אני לא מאמין לכל הקשקושים האלה," אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד  שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים.

הרבה אנשים לא מאמינים.

אז עליתי על האוטובוס שנוסע לחובזה, וכל הדרך שמעתי ב"ווקמן" שלי שירי מלחמה. האנשים בחובזה לא מתים במלחמות אף פעם. אנשים בחובזה לא הולכים לצבא.

ירדתי מהאוטובוס בכיכר המכזית. האנשים של חובזה קיבלו אותי מאוד יפה. מקרוב היה לי קל מאוד להבחין שהם באמת מאושרים.

הם רוקדים הרבה בחובזה, וקוראים בספרים עבים, ואני רקדתי לידם שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים.

ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה וישנתי במיטות שלהם.

ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה, ונישקתי את התינוקות שלהם, על הפה.

במשך שלושה שבועות שלמים.

אבל אושר זה לא דבר מדבק.

[אתגר קרת, צנורות]