זורמת הלאה, עד העונג הבא.

המשפט הזה תמיד היה נכון ביחס לדעתם של בני האדם,

אבל עכשיו, אני מרגישה שזה פשוט הפך טרנד.

מן אופנה, כמו קשתות שיער או נעלי בובה.

אופנה, שהבחור או הבחורה הכי שיקים - הם אלה שמצליחים להציג את החיים שלהם בצורה הכי אומללה.

תחייכו, ניצחתם.

או שמא עלי לומר תבכו?

החיים שלכם בסדר גמור.

הרגשה של לבד בגלל שאחותכם יצאה ואמא שלכם בעבודה,

היא באמת סוף העולם?

תפסיקו לרחם על עצמכם כבר.

אז המדהים מהמסיבה של יום שישי לא החזיר לך טלפון,

האכזבה באמת הורסת אותך?

תפסיקו להראות לכולם כמה אתם מסכנים.

70 במבחן או שניים עוד לא הרגו אף אחד.

או שאותך הם כן?

אתם בסה"כ ילדים,

וגם אני.

ולרובנו עוד אין אפילו מושג קלוש מזה צרות.

זאת התקופה שלנו להנות, לחייך, לעשות שטויות בלי לחפש תירוצים.

זה יגמר עוד מעט.

ונכון שלכולנו יש עליות ומורדות.

ונכון שכולנו מרגישים לפעמים הכי מסכנים בעולם.

אבל זאת לא סיבה להפוך את זה למקור גאווה, ובעצם, גם לא סיבה להיתקע על זה, עד ה"דיכאון" הבא שלכם.

בסה"כ, מלבד לכמה דברים בודדים, זה יעבור לכם - ודי מהר [אם רק תנסו להעביר את זה הלאה ולא לגרום לזה להישאר].

אז תפסיקו לחפש את החרא הזה בחיים שלכם, ועוד בכוח.

אה,

ותפסיקו כבר להרגיש דוקטורים לפילוסופיה כשאתם כותבים משפטי -אני-אכתוב-איזה-משהו-שנשמע-עמוק-ואף-אחד-חוץ-ממני-לא-יצליח-להבין- ומבליעים אותם ברקע.

לרובכם לא באמת מצליח!

כנראה כי אצל רובכם, כל זה, כמו כל דבר,

בא בכוח.

אז אולי אני נשמעת כמו כלבה,

או מישהי שמרגישה שהיא מעל כולם.

אבל, העניין פה הוא לא בי,

ההפסד בסופו של דבר הוא שלכם.

[ובאמת שאין לי מושג מה גרם לי להתעצבן על זה כ"כ דווקא עכשיו, בעיקר כשרק עד לפני שנה-שנתיים התנהגתי בדיוק ככה]