דיפרסיה, אהובתי

יום יבוא וישב או תשב אחד מעוללי על כורסא נוחה אל מול פסיכולוג תורן ויאמר: "בכל אשמים ההורים שלי..."

והרי זה ברור ומובן מאליו, כי אנחנו מרגע ההתעברות, מאותו רגע ממש תפקידנו בחיים הוא להיות אשמים ולדפוק לילדים שלנו את החיים. ההורים הם אלה שמעצבים את רוחם ונפשם של צאצאיהם ומאחר ואפילו ההורים לא מושלמים הרי שהרך הצעיר נדון מראש לשבת על אותה כורסא מול אותו פסיכולוג עם אותו משפט "בכל אשמים ההורים שלי..."

ומה אני יכולה לאמר מול אותו פסיכולוג "לא התכוונתי, באמת שלא"

בימים האחרונים החלטתי לעבור למשטר טירונות. דרישה ללא פשרות. גבולות חד משמעיים. ירוקת העיניים טוענת שאני אמא תומכת ואוהבת אבל רכה. לפעמים רכה מדי. התוצאות כמובן הן ברורות. אני חוזרת מיום עבודה וצריכה להתחיל עם הפזמון הקבוע "מה עם השיעורים? הכנת מערכת? מה זה בלאגן הזה בסלון?מה עם הכלים? מה עם הכביסה?"

אז נכון שהשיעורים והמערכת אמורים להיות אחריות שלהם. אבל הם ממש לא עומדים בה ואם אני לא עוקבת אחריהם הטלפונים מהמורים לא מאחרים להגיע. וכמובן היומן מתמלא ב'מכתבי אהבה' מהמורה. 'זרח לא הכין שיעורים' 'אוצ לא הביאה מחברת' וכו'. כדי ללמד אותם אחריות מהי כדי ללמד אותם הרגלים נכונים הגיע הזמן לשבת להם על הוריד ולא לצאת ממנו עד שיפנימו. איך אמרה ירוקת העיניים 'תפסיקי לעגל פינות'. אז החלטתי שאני מפסיקה.

ומטלות הבית? אני חושבת שהם בוגרים מספיק לעמוד בהן. בגילם אני כבר הייתי חלק בלתי נפרד מהספונג'ה , הכלים, הכביסה, בעצם מהכל. אז אני לא דורשת שיבריקו את הבית, אבל לשמור על סדר, כביסה וכלים לא נראה לי מסובך ונראה לי שזה גם ילמד אותם אחריות.

צאצא: טירונות העבירה אותנו האמא הזו. לא יצאה לנו מהוריד. כל החברים שלי שיחקו ורק אני הייתי צריך לתלות כביסה

פסיכולוג: מממ אני מבין, ואיך אתה מרגיש בקשר לזה.

צאצא: ההורים שלי דפקו לי את החיים, בכל אשמים ההורים שלי..."