דיפרסיה, אהובתי

גשם סוחף ירד אתמול בזמן שלקחתי את טטי לגן.

נראה היה שאלוהים שופך בבת אחת על ראשנו את כל מה שנאגר אצלו מתחילת נובמבר.

לפני שיצאנו טטי רצתה מגפיים, אני שאפילו לא שיערתי את קצה קצהו של האסון אמרתי שלא צריך - איזה טעווות.

הרחוב כולו היה שלולית אחת ענקית, נצמדנו לקצה המדרכה הרחוק מהכביש ואחר ובכביש שטו להן מכוניות שהרימו גלים סוערים ושטפו את הולכי הרגל הלא זהירים.

הרבה קללות שמענו אתמול לכיוונם של נהגים לא מתחשבים מאנשים לא זהירים שחטפו מקלחת רצינית. מזל שרעש הגשם עמם את הקללות אחרת הייתי צריכה לסתום לטטי את האוזניים שחס וחלילה לא תתקלקל לי.

טטי במטריה קטנה, מרובעת (עוד טעות) מהלכת בגשם כאילו יצאה לטייל באחו. הולכת בקצב של 'יו איזה יום אביב יפה היום' אני עם מטריה גדולה מנסה לזרז אותה כי בינתיים למרות המטריה אני נרטבת לגמרי.

טעות המגפיים הגדולה התגלתה כקריטית כשהגענו למעבר החציה לפני הגן. נחל סואן שמימיו הזורמים בשצף קצף בגובה של כ-20 ס"מ הפריד ביננו לבין השער הנכסף. מתחת למטריה הצלחתי לקלוט פרצוף קצת מבוהל על טטי המטיילת שלי. לא היתה ברירה שינסנו המותניים, בדקנו שאף רכב לא מתקרב, ולא מפחד תאונה כמו מחשש להרטב יותר ממה שכבר היינו, וחצינו בגבורה את התעלה.

זהו. הילדה בגן. אני הייתי רטובה עד לשד עצמותיי. צלחנו את התעלה ואין מה לדאוג לשלוליות, כולן בתוך הנעליים שלי.