דיפרסיה, אהובתי

לזרח יש מנהג. הוא אוסף מהרחוב כל מיני הפתעות. לא עזרו כל הבקשות. לא עזרו כל ההפחדות. הילד ממשיך להביא מציאות הביתה.

אתמול כשחזרתי מהעבודה עמדה על השולחן מתנה עטופה. טוב בערך עטופה. זה היה משהו עם נייר עטיפה סביבו. על נייר העטיפה היה דף נייר ועליו כתוב "הפתעה למאמאקוראז'" הרמתי את נייר העטיפה ומצאתי קערת זכוכית בצורת תות בגודל קערת פירות בינונית מזכוכית.

"מצאתי את זה" מכריז הזרח שלי

"מצאת?" אני שואלת ובודקת איפה זה שבור. לא זה לא שבור.

"כן הוא מצא אני ראיתי" אומרת אוצ

"תפתחי את המכתב" אומר לי זרח לפני שאני מספיקה לנזוף בו על האיסוף.

והנה המכתב לפניכם (כולל שגיאות הכתיב המתוקות, נא לזכור הוא רק בכיתה ג'):

הבתי לך תות סכוכית

קטן: אהבה קטנה מכל אחד.

תות: טעם שמחה ואהבתי אליך

הגרעינים: שפע הנאות שבחיים

מסכוכית: כדי שתוכלי להוסיף את עבודתך היפה אילו

הוא קערה: כדי שתוכלי לשים בו את כל מה שתרצי.

וכל זה בשבילך.

מ:זרח בנך האוהב

ל: מאמאקוראז' האמא הכי טובה בעולם.

נו, ועכשיו אני עוד יכולה לכעוס עליו? בלעתי אותו בנשיקות.

טטי ואני יושבות במיטה ורואות טלויזיה. אני מזפזת והיא רואה שביס קולנוע ישראלי יש "השיר שלנו" אני ממשיכה לזפזפ מגיעה ליס פסטיגל.

טטי: תחזירי ל"שיר שלנו"

אני: אבל יש פסטיגל

טטי: אני רוצה "השיר שלנו"

אני : את ה"שיר שלנו" כבר ראינו בואי נראה פסטיגל

טטי: הרוב קובע ואני כאן הרוב אז תחזירי ל"שיר שלנו"

החזרתי. אני לא מתווכחת עם הרוב