דיפרסיה, אהובתי

יום רביעי היתה פגישה עם הסוציאלית. אני מתוסכלת. אולי כי אנחנו מדברות בשתי שפות שונות , אני לא יודעת. אבל פיתרון חייב להימצא. ביום ראשון תהיה לנו פגישה עם הפסיכיאטרית ואז נראה מה הלאה.

ואתמול היה קשה.  אתמול היה אפילו מבהיל.

זה התחיל מזה ששלחתי את זרח להכין מערכת, באותו זמן בלי לדעת מה אני אמרתי לזרח, האיש והאגדה שלח אותו לסדר את החדר שלו. ואז הוא גם נזכר שהוא אמור להכין שיעור חברה להיום. הוא הלך לחדר שלו וסגר את הדלתות.

בינתיים אוצ ואני דיברנו. היא שאלה מה זה מיתון ואני במושגים פשוטים ניסיתי להסביר לה, מה שהיה טוב כי תוך כדי הסבר לאוצ הבנתי בעצמי טוב יותר.

הגיע שעת שינה ואני ניגשת לחדר של זרח לראות מה העיניינים ומוצאת אותו יושב על הרצפה כועס. הוא לא יודע מה לעשות קודם ומאיפה בכלל להתחיל ואף אחד לא מבין אותו ומעמיסים עליו יותר מדי. ניסיתי לפרוט לו את זה. בוא נתחיל במערכת. ואז טטי קראה לי אליה.

זרח עוד כעס והתחיל לקרוע קופסת קרטון האיש והאגדה כעס על הלכלוך ונזף בו. כשחזרתי לחדר של זרח הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום בבית והוא לא היה שם.

נלחצנו. האיש והאגדה רץ למטה לחפש אותו ומצא אותו יושב מתחת למדרגות. הוא כעס הוא זעם. ירדתי אליו ושלחתי את האיש והאגדה הביתה.

זרח לא רצה לחזור הביתה. רק יפסק הגשם והוא הולך מכאן. כך הוא הכריז. דיבורים לא עזרו. הוצאתי אותו אלי הוא ניסה לברוח. חיבקתי ולא עזבתי. קראתי לאיש והאגדה ושנינו יחד מול כל המאבקים של זרח פשוט חיבקנו אותו. הוא נלחם אוח איך שהוא נלחם. לא ויתרנו. שני אנשים מבוגרים עומדים בגשם ונאבקים בילד אחד שהוא כבר לא כל כך תינוק. מחבקים אותו בלי לוותר לרגע.

בסוף החלטתי להציב את הגבול. הרגשתי שזרח מבולבל בנוסף לכעס. הוא טיפס על עץ שלא הצליח לרדת ממנו דבר שהלחיץ אותו יותר. הודעתי לו שעולים הביתה. הוא ניסה להיאבק בנו האיש והאגדה הרים אותו בסחיבת פצוע עד הבית. נעלתי את הדלת. זרח ניסה להיאבק בה. המנעול ניצח.

תעזבו אותי בשקט! הוא כעס עלינו. ואנחנו החלטנו להניח לו קצת.

הוא הלך לחדר שלו וסגר את הדלתות כשאנחנו יושבים משני צידי החדר שלו (יש לו שתי דלתות) במצב היכון לזמן שבו הוא יצטרך אותנו.

אחרי עשר דקות יצא מהחדר זרח אחר לגמרי. רגוע. מוכן להקשיב. התיישבנו בסלון הוא בא לחבק אותי וחיבקתי אותו חזרה. השינוי בין הילד הכועס שלא מצא את עצמו לבין הילד הרגוע והמחייך שיצא מהחדר היה מדהים.

כן הוא היה צריך את השקט הזה. לא לא יכולתי לאפשר לו לעשות את זה בחדר המדרגות. הוא היה צריך לדעת שאנחנו שם עבורו. ומשם הוא יכל להגיע אל הרוגע שלו.

זה היה מבהיל. זה היה מלחיץ. והכל כי לא קלטנו שיש קושי ישר על ההתחלה. בדרך כלל אנחנו קולטים על ההתחלה את הקושי וניצבים לידו. אתמול הגענו קצת מאוחר מדי.

אה ומי שרוצה הסבר על המיתון רק שיגיד אני כבר אסביר הכל J