דיפרסיה, אהובתי

שאני חולה אנושות.

כל הגוף כואב לי. האפצ'ים מרעידים את כל הבית. ואני משתעלת.

אז למה אני לא במיטה אתם שואלים? התשובה המאד ברורה היא כמובן – בגלל שאני אישה.

הילדים עוד ערים, טטי עוד משגעת אותי עם הצומי שהיא צריכה. האיש והאגדה הכין מרק וצריך לתת להם ארוחת ערב. הוא נח במיטה כי עוד מעט הוא צריך לצאת שוב לעבוד.

ומה יקרה מחר?

מחר בבוקר אני אקום, אקח אקמול, אכין את הילדים לבית הספר ולגן ואסע לעבודה. לפני חודש הייתי חולה אי אפשר להיות שוב. זה לא לענין.

אז ב' יאשים אותי שאני מדביקה אותו וידחוף לי מאסטר בלנד על כל אפצ'י שאעשה. ואני אסתובב כל היום בנוסף לאפצ'ים עם טעם רע בפה. וכמובן שהוא יעשה את זה בפולניות חביבה כי חס וחלילה לא אכפת לו מעצמו הוא דואג לבת הקטנה שלו שמא תידבק ממני.

אז ההגיון אומר לשכב במיטה. להתכסות בפוך ולישון אוח כמה אני רוצה לישון.

אבל יש הגיון נגדי שיודע שבזמן האחרון אני לא מצליחה לייצר מספיק פגישות וצריך לחרוש את הטלפון מחר מכל הכיוונים. או איך ב' אמר לי 'אוי לך אם את חולה. אוי לך אם את משאירה אותי לבד מחר במשרד'  לא, לא בגלל הפגישות הוא לא כזה בוס רע. כדי שהוא לא יהיה לבד ולא יהיה לו עצוב.

אוי לי . אני חולה. ועכשיו אני הולכת לאכול מרק. אולי זה יעזור.