דיפרסיה, אהובתי

בהתחלה היה כעס. עלבון משני הצדדים. והחלטה שלי שיש גבול למה שאני מוכנה לבלוע. השתבללתי בתוך העלבון שלי ולא הייתי מוכנה להתפשר.

לקח לי הרבה זמן להרגע. בכלל בזמן האחרון גיליתי שהכעס נוטה להישאר אצלי קצת יותר זמן. אין לי מושג למה. ואז חלמתי בלילה וגיליתי שאני לא כועסת יותר. לא כועסת ומתגעגעת. ואז ישבתי לבדוק.

מצד אחד היא אדם יקר לי. מאד יקר לי. אני אוהבת אותה ומתגעגעת.

מצד שני החברות הזו נדונה לעוד הרבה אי הבנות, התנצלויות, כעסים, מילים מיותרות וכו'. אז למה?

זו חברות שמציבה אותי בין הפטיש לסדן. וגם אם אבחר מיליון פעם לצאת מהמקום הזה הרי שאם בגללי, אם בגלל הפטיש ואם בגלל הסדן אין לי סיכוי לצאת משם. אני יכולה להכריז עד מחרתיים שאני לא שם האמת תמיד תכה בי בפרצוף.

המקום הזה שבין הפטיש לסדן, הוא לא מקום טוב לטפח ממנו חברות אמת. והמציאות שלי כיום היא כזו שגם לו הייתי מחליטה שאני רוצה לבחור בין לבין אין באפשרותי באופן סובייקטיבי לעשות את זה.  וגם אז אני לא יודעת מה לבחור. אני אוהבת את הפטיש ואני אוהבת את הסדן ושניהם יקרים לי עד מאד (המטאפורה הזו מתחילה כבר למצות עצמה עד בחילה).

בלית ברירה אני מוותרת על החברות המופלאה הזו. נדיר שפוגשים במהלך החיים מישהו כל כך אינטיליגנטי חד ואמיתי.

אז ממקום יותר שלם והרבה פחות כועס אני מאחלת רק טוב. המון המון טוב. ואולי פעם זה יהיה אפשרי...