כבר בערך שנה שלא ארחנו בביתנו את קבוצת החברים האהובה שלנו. בארבע השנים האחרונות הכרנו דרך הרשת הרבה מאד אנשים. מתוכם נוצרה קבוצה של אנשים שברור לנו שכל ערב במחיצתם יהיה הצלחה. אירחנו המון. הרעיון הכללי, כל אחד מביא משהו לאכול ויאללה אודרוב על ערב כייפי.
במהלך השנה האחרונה התכנסנו קצת יותר בתוך עצמנו. יותר נכון אני התכנסתי. והפגישות הפכו נדירות יותר. התגעגעתי לארוחות המשותפות, לקומזיצים, לצחוקים המשחררים. לפני שבועיים החלטתי שהגיע הזמן לארח שוב.
אתמול היה ערב כזה. ערב שבו אירחתי עשרה אנשים וכל אחד מהם נפלא לי וכיף לי.
האורחות הראשונות הקדימו, מזל שגמרנו לנקות לפני שהגיעו אבל בכל זאת תפסו אותי עדיין לא מקולחת, ואז אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו יש מין מבוכה של בדיוק שתי הדקות הראשונות. תקראו לי מארחת איומה אבל לי אין שום בעיה עם אורחים שמשתלטים לי על המטבח. אני מרגישה הכי לא נוח שבעולם כשאני צריכה 'לארח', להכין, להגיש ולהיות רשמית. אני מרגישה הכי טוב כשהאורחים שלי מרגישים נוח להתלבש לי על המטבח, להעיף אותי משם כשהם מגלים שבעצם חוץ מלשתות קפה במטבח אני לא ממש אוהבת אותו, וכשלא ממש אכפת להם לראות אותי עם הטרנינג לפני שאני נכנסת להתקלח.
אתמול זה היה בדיוק זה. תוך שתי דקות התלבשו לי האורחות על המטבח יחד עם האיש והאגדה (הוא יותר טוב ממני בדברים האלה) והעיפו אותי למקלחת.
וכשישבנו כולנו מסביב לקערה עם הדג הכי טעים שאכלתי בחיים שלי (ואני לא ממש אוהבת לאכול דגים) כבר הרגשתי לחלוטין כמו בבית.
היה ערב של כיף, של צחוקים (מזל שהילדים שלי לא מתעוררים כל כך מהר מרעש), של אוכל מעולה. מזמן לא נהניתי כך. סביבי חברים טובים. אנשים שמאד התגעגעתי אליהם אבל עסוקים מאד, וצריך למצוא את הזמן המיוחד הזה כדי להתכנס יחד. שמחה שיצרתי אותו.
המסקנה, לנסות לארגן יותר ערבים כאלה. הנה אני כבר שוב מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
