דיפרסיה, אהובתי

המורה אמרה לשבת בידיים שלובות.

אוצ לא שילבה ידיים. היא מחקה תשובה לא נכונה בספר חשבון.

המורה כעסה ואמרה לאוצ לעמוד בפינה.

אוצ נעלבה. לשיעור הבא, שיעור עם המחנכת היא לא נכנסה. יצאה החוצה לחצר בית הספר ועל פי הגדרתה כעסה על כל העולם.

בעיניי להעמיד ילד בפינה שווה ערך להשפלה. זה משפיל לעמוד בפינה מול כולם במיוחד לילדה שאף פעם לא היתה בסיטואציה הזו.

אני מבינה את העלבון של אוצ.

כשהתקשרה לספר לי, סיפרה לי רק את הסוף

אוצ: המורה רוצה שאבוא איתך היום ליום ההורים

אוצ: מה קרה?

אני: לא נכנסתי לשיעור האחרון

אני קצת המומה: למה? מה קרה? איפה היית?

אוצ: בחצר בית הספר

אני כועסת: אם כך כנראה שכדאי שתגיעי איתי, מה פתאום לא נכנסת לשיעור?

אוצ בבכי: כי כעסתי על כל העולם. וכעסתי על כולם ולא רציתי להיכנס לשיעור

אני מתחילה להבין שיש מעבר: מה קרה? ספרי לי.

ואז היא סיפרה לי את הסיפור על המורה לחשבון. ונעלבתי את עלבונה.

אני: אנחנו נדבר עם המחנכת היום. אין שום סיבה שבעולם שלא תיכנסי לשיעור אבל אני מבינה את העלבון שלך ואנחנו נדבר על זה עם המחנכת.

אז היום יש יום הורים. והנה כבר יש לי מלחמה אחת לנהל. שום דבר לא פשוט בעולם הזה.