דיפרסיה, אהובתי

לפני כחודשיים בחדשות שמעתי שבנק הדם צריך תרומות דם. במיוחד הם מבקשים מבעלי סוג דם  O+. דיברתי עם האיש והאגדה, אמרתי לו שקוראים אותי לדגל אבל אני לא יכולה ללכת לשם לבד ולכן אני מבקשת שימצא הזדמנות ויבוא איתי, ביקשתי גם מב' מאחר ולא רחוק ממקום העבודה שלנו יש תחנה שבה מתרימים דם.

קצת רקע. אני לא מפחדת ממחטים, באמת שלא, בכל אופן לא מחטים שנכנסות לוריד אבל המחט של תרומות הדם, מרחוק, תמיד הפחידה אותי. כשהייתי בצבא כמו טירונית טובה הלכתי לתרום דם עם כולם. עליתי על המשקל החובש שהיה שם התסכל על המשקל ואמר לי "49, תחזרי לאוהל"

"נו בשביל קילו אחד אתה עושה בעיות?"

"טוב תביאי את היד" הוא אומר לי ומתחיל למדוד לי לחץ דם.

"90/60" הוא ממלמל לעצמו ולי הוא אומר "תחזרי עכשיו לאוהל ותפסיקי לעצבן"

היתה לי ברירה? חזרתי לאוהל. ומאז לא ניסיתי לתרום דם.

אני מזמן כבר לא 49 ק"ג לחץ הדם שלי היום הוא 110/70 שזה כמעט נורמאלי, הגיע הזמן תרום, הדגל קורא לי.

ביום שלישי גררתי את ב' לתרום. יצאנו מוקדם מהעבודה ונסענו לתחנה. הגענו לתחנה ואני התחרטתי.

"תתרום אתה" אני אומרת לב', "אם כבר הגענו לכאן"

"אני אתרום, אבל תמלאי את הטופס ותראי מה את מחליטה אחר כך"

בינתיים האיש והאגדה מתקשר אלי.

"אני במד"א, הולכת לתרום דם"

"השתגעת? דווקא היום? אל תתרמי היום. יש לך מסיבה בגן של טטי!"

"לא יודעת, עוד לא החלטתי"

"ממה אל תתרמי היום"

"אל תדאג אני אהיה בסדר זה לא יפריע למסיבה" אני בטוחה בעצמי והשיחה מסתיימת.

נכנסתי פנימה כשאני מחליטה שעוד לא החלטתי, מילאתי את הטופס ועוד לא החלטתי. החובש לוקח דם מהאצבע שלי ואני מכריזה שעוד לא החלטתי, מודדים לי לחץ דם וזהו, אין דרך חזרה. מה גם שאמרתי להם את סוג הדם שלי. אתם מכירים את זה שבסרטים מצויירים מראים לזאב שק כסף והעיניים שלו הופכות להיות בצורת דולרים? אז העיניים של החובשים שם נצצו בצורת O+.

ב' כבר על המיטה וכבר שותים את דמו. זה לא נראה כל כך מסובך. הוא שוכב לו בניחותה והדם זורם לו החוצה. אני נשכבת על המיטה, החובש קושר לי את הגומי הזה על היד, מחטא, אני לא מסתכלת.

המחט חודרת לי לוריד. "איי!!" וזהו נגמר. הוא נותן לי כדור ביד ואומר לי "תפמפמי" .

"איך אפשר לפמפם? קשרת את החוסם כל כך חזק אני לא מרגישה את היד שלי בכלל"

"כבר אני משחרר לך קצת" הוא אומר ומשחרר קצת את החוסם. איזה הקלה, אני שוב מרגישה את קצות אצבעותיי.

עכשיו אני נחה. לא נורא. אפשר לחיות עם זה כמה דקות, השקית תתמלא ונלך הביתה.

השקית של ב' כבר מלאה. הוא נח עוד כמה דקות במיטה. החובש ניגש מוזג מב' עוד 3 מבחנות ומסיים איתו. עכשיו מתחיל הבלאגן. הוא שם לב שהדם שלי לא זורם טוב. הוא לוקח מכשיר כזה וחולב את הצינור לכיוון השקית.

"אחח!"

"נכון אני אח" ב' מחייך

"מה אתה מחייך? זה כואב!" אני אומרת כשהחובש ממשיך לשחק עם הצינור שלי, ודורש ממני לפמפם עם הכדור.

"התגובות שלך מצחיקות" ב' מכריז.

תמונת מצב: אני מפמפמת עם הכדור, השריר כבר כואב לי. החובש הידק שוב את חוסם העורקים, זה כואב. הוא כל הזמן משחק עם המחט והצינור וסוחט את דמי, זה מאד כואב וב' שותה קפה ונקרע מצחוק  מהתגובות שלי. אחים גידלתי ורוממתי.

עשרים דקות!! התמשך העינוי הזה. והחובש לא מוותר. על הדם שלי לא מוותרים בקלות. אחי כבר מחזיק את הבטן מרוב צחוק. ולא כי אני מתלוננת אלא כי התמונה ממש מצחיקה אותו. אני רק מציינת מדי פעם ש'איי' או ש'אחח' מה שגורם לב' לצחוק יותר.

ייאמר לזכותו של ב' שברגע שהעינוי נגמר הוא התייצב לידי עם כוס קפה 'תשתי' ודחף לי גם עוגיה 'תאכלי' וכשקמתי מהמיטה הוא בדק שאני לא הולכת להתעלף לו ודחף לי גם כוס מים ליד.

אז תרמתידם תרמתידם, ואם איי פעם אתפוס אומץ לעשות את זה שוב אני לא מקנא בחובש שיתקרב לשחק עם המחט. לא אכפת לי לשכב שם שעה! עד שהשקית תתמלא אבל אף אחד לא משחק לי עם המחט!

האיש והאגדה הפולני שלי מה אמר?

"אמרתי לך! אמרתי לך!"

כפפפאאארה עליו.