דיפרסיה, אהובתי

אסיפת הורים ראשונה. תחילת שנה. הם יושבים מולי, על חלק מהפנים אני רואה הקלה יש חיבור טוב. על חלקם אני רואה שעמום, במיוחד הורים לילד שלישי ומעלה אני בהחלט מבינה אותם כמה פעמים אפשר כבר לשמוע את אותם נאומים, אותו סדר יום, אותן שאלות, אותן תשובות וכו'. מילא אני חייבת אבל למה הם חייבים. אצל חלקם אני רואה חשדנות הם יודעים שהיו הרבה בעיות בגן הזה השנה, אז נכון החליפו גננת אבל עדיין הם רואים את הדלות של החצר ואת הלוחות שרמת היצירה בהם היא של ילדים בני שנתיים ואני רואה במבט שלהם שהם לא מאמינים כל כך מהר שדברים הולכים להשתנות, הם כבר שמעו מספיק הבטחות בחיים שלהם.

ביג צ'יף (נשמע לי אחלה כינוי למנהלת שלי  )מתחילה את האסיפה , היא אומרת שהיא נגד ססמאות ומבקשת ממני לתת באסיפה הרבה דוגמאות . ברגע שאני לוקחת את האסיפה לידיים , מסבירה לעומק מי אני ואיך אני רואה את החיים בגן אני רואה יותר ויותר חיוכים, מתחילה להסביר על סדר היום משתדלת מאד לא להבטיח הרים וגבעות, ברור לי שלמרות שהגן הזה הוזנח במשך שנתיים ואפילו יותר לא אקבל כל כך מהר תקציבים שיאפשרו לי מיד להרים אותו למעלה. מבטיחה את מה שאפשר ומנסה לשדר כמה שיותר ביטחון (לא מגלה לאף אחד שרועדות לי הביציות תוך כדי) השתמשתי בעצה של הביג צ'יף והשתמשתי בהרבה דוגמאות.

כשהגעתי לדבר על החצר קיבלתי קיטון של תלונות, לא מאשימה אותם. החצר באמת דלה. אני מחסידות חצר הגרוטאות, אבל יש לנו חצר גרוטאות משותפת למתחם והם לא מאמינים בעוד חצר. אין דבר לאט לאט כשהם יראו את הילדים שלהם פועלים בחצר הם יבינו אותי.

וזהו ועברנו את זה ובסוף הביג צ'יף אמרה לי "היה מצוין, הקרנת המון ביטחון עצמי, הראית שאת יודעת מה את עושה. ראית אפילו האמא שישבה בצד עם הפרצוף הכועס חייכה בסוף" נו טוב. אם ביג צ'יף מאושרת גם אני מאושרת.

שנה טובה שתהיה לנו.

** כשיהיו לי תמונות אראה לכם את כרטיסי השמות של הילדים שביקשתי מההורים לעטר בטוליפים  - יצא מדהים