דיפרסיה, אהובתי

לפני שנה בדיוק יצאתי למסע לפולין עם המכללה. במייל היום הגיעה בקשה לכתוב מכתב לחברי המשלחת השנה, את המכתבים קוראים באוטובוס שניה לפני שנכנסים לאושויץ בירקנאו. מאחר ובימים האחרונים אני חושבת הרבה על המסע מנסה לעבד אותו החלטתי לפרסם כאן את המכתב שכתבתי:

מכתב ליוצאים למסע בפולין.

לפני ממש קצת פחות משנה עמדתי במקום שבו אתם עומדים עכשיו וניסיתי סוף סוף להבין.

יצאתי למסע לפולין מתוך התחושה החזקה שזו הזדמנות אחרונה, הזדמנות שלא תיקרה שוב לפני, החשש היה עצום. יצאתי לבד, השארתי מאחוריי בבית בן זוג וילדים, פעם ראשונה שאני עוזבת את המשפחה שלי לזמן כל כך ארוך, פעם ראשונה שאני עוזבת את הארץ ועוד למסע לא פשוט בכלל.

קוראים לי ורד, אני ישראלית. אני יהודיה. מבית הוריי אני ממוצא ספרדי, למשפחה שלי אין שום קשר ישיר למה שהתרחש באירופה או בחלקים קטנים של אפריקה במלחמת העולם השניה ובכל זאת תמיד חשתי חיבור עז, רצון עצום להבין את השואה הזו שבאה על העם שלנו, העם שלי. רצה הגורל והתחתנתי עם בחור ישראלי ממוצא אשכנזי, אביו זכרונו לברכה היה מילדי הקינדרטרנספורט, ילדים שהוריהם הצליחו להבריח מפולין שניה לפני שנכבשה על ידי הנאצים. חמי ז"ל היה בן 4.5 כשראה בפעם האחרונה את הוריו מנפנפים לו לשלום. הוריו הצליחו להציל את שלושת ילדיהם אך הם עצמם לא שרדו.

למדתי היסטוריה, ראיתי תמונות, ראיתי סרטים, קראתי ספרים. ואף פעם לא הצלחתי להבין, איך?

את סיפורו של חמי לא שמענו מפיו, רק אחרי שנפטר התחילה אחותו לספר לנו קרעים, קרעים את סיפורם. את הסיפור הזה של שלושה ילדים ששרדו אני מספרת לילדים שלי. אני מספרת להם על עם ששרד 2000 שנה, מפוזר בכל ארצות עולם. עם ששרד גירושים, פוגרומים. עם ששרד שואה. והדרך לשרוד היא ליצור תמיד את דור ההמשך. אני מספרת לילדים שלי שוב ושוב שהם הניצחון של הסבים רבא שלהם, שהמשפחה שסבא שלהם ואחותו הקימו כאן בישראל הם הדרך שלנו להגיד להיטלר ולשותפיו ניצחנו אתכם.

אתם עומדים רגע לפני הכניסה למקום בו נרצחו כמיליון וחצי יהודים. מיליון וחצי זה מספר, מספר עצום. אתם עומדים להיכנס למקום בו נרצחו משה, יוסף, חנה, אברהם, יהודית, יצחק, שמעון ועוד ועוד שמות יהודים אנשים שכל פשעם היה שהם היו יהודים.

 אני זוכרת שכשנכנסנו למחנה רציתי לצעוק שכולם יראו שכולם ישמעו שאותו היטלר ושותפיו הרוצחים לא הצליחו. "אני כאן!!, ואני מביאה איתי את משה, יוסף, חנה, אברהם, יהודית, יצחק שמעון ואת כל בעלי השמות, מביאה אותם לראות את הדגל שאני נושאת איתי, דגל ישראל. מביאה אותם איתי כמנצחת. אני חיה, אני מאושרת, אני אמא בישראל לשלושה ילדים מדהימים ועכשיו אני כאן!"

רציתי  שכולם יראו את הדגל, נשאתי אותו בגאוה. היו הרבה אנשים מסביב, מבטים הופנו אלינו והתחושה היתה של עוצמה.

אבל יחד עם העוצמה היה גם הרצון העצום להבין, אפילו השאלות הנכונות לא הצליחו להישאל. אני יודעת איך זה שאף אחד לא ידע, אני יודעת איך זה שאף אחד לא ראה, שמעתי את כל התשובות. שמעתי גם את התשובות ללמה, מבחינה היסטורית שמעתי את כל השתלשלות המאורעות. ועדיין השאלה היחידה שכל הזמן התרוצצה במוחי כשהייתי באושוויץ ואחר כך במקומות נוספים בהם היינו היתה למה??? הלב פשוט צעק, למה?

לא הבנתי. חזרתי מהמסע עמוסה רגשית כשהשאלה למה לא מפסיקה להדהד. אין לי תשובה. אבל אין לי ספק – לעולם לא עוד. מדינת ישראל על כל תחלואיה ומגרעותיה היא התשובה המוחצת והחד משמעית. לעולם לא עוד. מדינה שבה נעשה הכל לחיות בשלום ושלווה אחד עם השני ועם השכנים שלנו, מדינה שבה תמיד נשאף שכל יהודי יגיע אליה היא הדרך היחידה – לעולם לא עוד.

וחמי שניצל בעודו ילד, הילדים שלו, הילדים שלי, הילדים של הילדים שלי, והילדים שלהם...

לעולם לא עוד.