דיפרסיה, אהובתי

עד לפני שבועיים עבדתי כמו חמור. 40 שעות שבועיות ולפעמים אפילו 50, שעות אין ספור בבית להכנת מערכים. אין ספק שאני קוטפת את הפירות השנה, קיבלתי גן. אם אני מובילה גן ההגיון אומר שצריך להעלות לי את השכר. אז דיברתי עם הביג בוס היום וביקשתי שכר שיתאים לתפקיד החדש , להשכלה שלי ולניסיון שכבר הוכחתי את קיומו (אני עובדת שם כגגנת משלימה/מחליפה כבר שנתיים וחצי).

אז הביג בוס אמר לי שאכן עבדתי קשה והוכחתי את עצמי אז הנה הם נותנים לי גן, ומאפשרים לי לנהל אותו, ומאפשרים לי לנהל צוות . עכשיו אני צריכה להוכיח את עצמי ולהראות לו שאני מסוגלת לעמוד במטלה.

אתם מבינים? אני מקבלת משרה עם יותר אחריות, ואני מנהלת את הגן ואני מנהלת את הצוות - ועל כל אלה אני צריכה להגיד תודה, לא לבקש עוד כסף. נו באמת, איך העזתי בכלל.

כשבן אדם מקבל קידום במקום העבודה שלו הוא צריך להגיד, איזה כיף עכשיו אני הולך לעבוד יותר קשה אבל עם פחות כסף (כי יש הרבה פחות שעות) יפפי קאייה  אני מאושרת.

אחרי שאני אוכיח שאני מסוגלת לנהל את הגן כמו שצריך אז יש על מה לדבר לקראת שנה הבאה.

גאון, פשוט גאון.

כרגע אני שבויה שלו. טיפשה שלא מדברת על שכר עד הרגע האחרון.

בפברואר אני הולכת להציף בקורות חיים באפריל לחפש עבודה. אראה מה מציעים לי ואמשיך עם המקום המשלם ביותר. כי נכון שאני אוהבת לעבוד איפה שאני, נכון שאני אוהבת את זה שאני יכולה להביא את האני מאמין שלי. אבל המשכורת שהוא מציע מגוחכת. לא למדתי 4 שנים כדי לקבל שכר של גננת מחליפה. (עם העלאה קטנטנה). אני ממש מקווה ששנה הבאה השיחה איתו תהיה יותר פוריה כי ממש לא בא לי לחפש מקום אחר, אבל אם לא תהיה לי ברירה...

כבר אמרתי שאני שונאת שהבלוג שלי סגור ושזה סותם לי את הפה??

גררר