דיפרסיה, אהובתי

מרגיש לי כאילו אני מבריזה מהעבודה.

אני מגיעה הביתה ומסתובבת סביב הזנב של עצמי, הרי לא יכול להיות שיום העבודה הסתיים. שנה שלמה סיימתי יום עבודה ב17:00, רוב הימים עבדתי מ8:00 בבוקר ועכשיו כשאני הולכת ב13:00 אני מרגישה כאילו נטשתי, הרי רוב הילדים עדיין שם עד 17:00 ואני הולכת לי הביתה. מה גם שבתחושה שלי יש עוד מיליון דברים שלא הספקתי לעשות. מכירים את זה? מה שכחתי?? מה לא עשיתי? את מי השארתי מאחור??

לסיים לעבוד ב13:00, משהו לא בסדר עם זה... אני צריכה להתרגל.

הקבוצה שקיבלתי השנה לגן, עושה רושם של קבוצה מדהימה. ילדים בגיל שלוש וחצי עד ארבע וחצי שמצליחים לנהל איתי שיחה במשך עשרים דק' ואולי יותר על דברים שהם זוכרים מיום הכיפורים שנה שעברה ורובם ממש זוכרים, הם השאירו אותי בפה פעור. בדרך כלל עם ילדים בגיל הזה אני לא נותנת לשיחה לגלוש מעבר לעשר דק' רבע שעה גג כי טווח הקשב שלהם הוא קצר, אבל להם היה כל כך הרבה להגיד וכל עוד היה גם קשב אני זרמתי איתם. הדבר הראשון שהם זכרו זה שלא נוסעים במכוניות ושמוציאים את האופניים, אחר כך הם זכרו שאין טלויזיה ואחד הילדים סיפר על כל (אבל כל הרשימה) הסרטים שקנו שנה שעברה לקראת יום הכיפורים, ילדים זכרו שהלכו לבית הכנסת, שמעו תקיעת שופר, מבוגרים מתפללים. למה הם מתפללים? מה מיוחד ביום הזה ? ואז אחד הילדים אמר שביום הכיפורים מבקשים סליחה אבל לא סתם סליחה אלא סליחה מכל הלב (ידיים מהודקות חזק אל החזה שלו ) דיברנו על סליחה שאומרים סתם כי צריך וסליחה שבאמת מתכוונים אליה (שיחה ברמה פילוסופית אני נשבעת לכם) דיברנו על ממי מבקשים סליחה, ואיך אנחנו יכולים להיות חברים יותר טובים. בקיצור הם משאירים אותי בפה פתוח כל פעם מחדש, הם עובדים ברמה גבוהה, משחקים כל כך יפה.

אני מאושרת, על גג העולם. אני מרגישה שזכיתי. עכשיו אתם מבינים למה כשמסתיים לי יום העבודה ב13:00 אני מרגישה שזה מוקדם מדי , שאולי שכחתי משהו או מישהו. משהו שכחתי לעשות... מה זה היה? להספיק לחבק כל אחד ואחת מהם לפני שאני רצה לאוטובוס לפני שאפספס אותו... כן , כנראה שזה מה שזה היה.