דיפרסיה, אהובתי

כשהייתי קטנה אבא היה קורא לנו לסלון, מלביש לנו את הכיפה המצחיקה כל אחת בתורה, מחזיק בידו כמה לירות או כמה שקלים כשאלו הגיעו ועושה לנו כפרות. לאט לאט גדלתי, גבהתי. אבא נשאר אבא. התחלתי להתכופף או לרדת לברכיים כדי שאבא יוכל לסובב את המעות מעל ראשי.

"זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זה המעות ילך לצדקה ואת תלכי לחיים טובים ולשלום"

כל שנה אותה ברכה.

כשהלכנו לצבא, או כשאחת מאחיותיי היתה בחו"ל ואם לא יכולנו להגיע הביתה בזמן לכפרות אבא היה מוציא חולצה שלנו ועושה מעל החולצה כפרות.

גדלנו, התחתנו, עזבנו את הבית ועדיין לפני יום כיפור מתייצבים עכשיו גם עם הנכדים, כדי שסבא יעשה כפרות. אחד אחרי השני עם הכיפה המצחיקה על הראש וסבא עומד מעל:

"זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זה המעות ילך לצדקה ואת תלכי לחיים טובים ולשלום"

הילדים גדלו. עכשיו גם הם מתכופפים, או יורדים לברכיים. תות היא האחרונה שעדיין זקופה.

אנחנו מתכופפים אבל עדיין המנצח על הכפרות זה אבא שלי. עכשיו כשיש כל כך הרבה נכדים נראה לי שהוא פורט כ200 שקלים לשקלים בודדים, ומעל כל נכד מנופף באותו מספר שקלים (אין אפליות אצלנו במשפחה).

"זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך, זו חליפתך, זו תמורתך, זה המעות ילך לצדקה ואת תלכי לחיים טובים ולשלום"

השנה כשהיינו שם דיבר אבא שלי עם אחותי הגדולה, היא לא יכולה להגיע, עסוקה, היא לא תספיק לבוא לפני החג. ראיתי אכזבה גדולה על הפנים שלו. הוא לא אמר כלום. הפנים שלו אמרו הכל. אני יודעת שאחרי שהלכנו הוא הוציא תמונה של כל אחד מהנכדים שלו, הילדים של אחותי ועשה כפרות. שום דבר לא יעצור אותו, הוא צריך לדאוג להם.

ואני חושבת לעצמי, על אבא שלי שעומד ומנופף במעות גם מעל ראשו הוא.

"זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי,זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי זה המעות ילך לצדקה ואני אלך לחיים טובים ולשלום"

אמן אבא, לחיים ארוכים ארוכים ולהרבה שלום.