דיפרסיה, אהובתי

זה לא בגלל הקור. זה גם לא בגלל הרטוב. בכל אשם האפור. האפור הזה שדרכו הבעיות נראות אפורות יותר. שהכל נראה סתמי וחסר סיכוי כששום דבר בעצם לא מסתדר.

פתאום האוזניים מתחדדות יותר אל החדשות וכמו מאזוכיסטית אני לא מעבירה לתחנה אחרת כשבחדשות מספרים על נערה בת 15 ששימשה במשך כמה חודשים כשפחת מין לנערים מבית ספרה.

ההגיון אומר ללחוץ מהר על השלט, לא חשוב לאן פשוט לעבור ערוץ. משום מה היד בכלל לא נשלחת לשלט והאוזניים קרויות. תוך שניות אני מרגישה כאילו חטפתי סטירת לחי. לוקחת אוויר ומזכירה לעצמי שזו לא אני שם. אני כבר עברתי דרך ארוכה. ועדיין הכאב עולה.

תחושה שאני צריכה המון אנרגיות לעבודה. כל בוקר אני מגייסת את עצמי, כמעט כל שיחת טלפון היא גיוס מחדש. והדקות שמסרבות לעבור בקצב נורמלי. כל דקה נספרת. יום ועוד יום. סוף השבוע לעומת זאת, כמובן, טס.

התחלתי לשלוח קורות חיים למקומות פוטנציאליים. בלי מכירות, בלי שיחות טלפון מעצבנות. ועכשיו אני מחכה. מניסיון העבר אין לזה ממש סיכוי. אבל ב' עוזב, הוא ממשיך לפרוייקט חדש מאתגר יותר ולי הכל נראה עוד יותר אפור. רק שלא ישכח שהוא אחי והיה אחי עוד לפני שעבדנו יחד.

נראה שהאפור הזה פשוט מחזיר אותי לזרועותיה של דיפרסיה, אהובתי.

אפשר אולי לארגן לאנשים כמוני שנת חורף?