דיפרסיה, אהובתי

חרדת נטישה:

כמו שכבר סיפרתי, ב' עוזב את מקום העבודה. בעצם יום ראשון הוא כבר עובר למקום החדש. הוא הולך להיות מאד עסוק. גם ככה בשבועות האחרונים הוא מאד עסוק. ואני כמו ילדה קטנה כועסת על עצמי, מרגישה עזובה. ב' אומר שאני אחותו ותמיד אשאר אחותו שזה מובן מאליו. הוא טוען שלהיות משהו מובן מאליו זו מחמאה. אני מבינה מה הוא אומר ובכל זאת , מישהו מכם היה רוצה להיות מובן מאליו?

התרגשות:

אתמול נראה היה שנפרץ איזה חלון הזדמנויות במקום העבודה. החלטתי שאני צריכה לדבר עם הבוס ולנסות להיכנס לתוך החלון הזה. מהרגע שהחלטתי הראש שלי לא הפסיק לעבוד, מה אומר לו, איך אומר לו, מה יכול לקרות. בערך באחת בלילה קלטתי שאני לא ישנה מרוב התרגשות. כמו ילדה קטנה. זה הצחיק אותי. העייפות בסוף הכריע. בסופו של דבר ב' אמר שהוא יגשש עבורי ואז אחליט מה אני רוצה לעשות הלאה.

חשש:

בחורה חדשה נכנסה לעבוד איתי. היא אמורה להגביר יחד איתי את קצב השיחות וכך גם להגדיל את כמות הפגישות. יש לה הרבה יותר ניסיון ממני וממה שהבנתי היא פטישה לא קטנה. היא הגיעה היום לעבודה והיא באמת נראית על הכיפאק. מתגובות שלה הבנתי שבדיוק במקומות שלי קשה לה 'אין אלוהים'. במקומות שאני צריכה לשאוב אנרגיות לשיחה הבאה, היא עובדת בשיטת ה'אז אני אנדנד לו, אז מה?'. אותי המחשבה הזו כל פעם מייאשת מחדש. ושוב כמו ילדה קטנה אני מוצאת את עצמי חוששת למקום שלי. ליכולות שלי. הבוס בשיחה אתמול אמר לי שאין לי מה לחשוש, המקום שלי מובטח והוא מרוצה. אז נכון שהמטרה שלנו היא אותה מטרה אבל באופן נסתר יש כאן תחרות. חוששת שאפסיד.

אכזבה:

ב' גישש עבורי. הבוס עוד לא בטוח. הוא שמע, זה חלחל הוא צריך לחשוב על זה. ב' אומר לי 'כשיגיע הרגע הנכון תקחי. כשזה יבוא כעובדה הוא יסכים' אז זה לא שנטרקה הדלת בפניי אבל יש אכזבה כי באמת רציתי. אני צריכה את השיפור הזה בתנאים ובמשכורת. אני גם חושבת שאני יכולה להיות טובה יותר בתפקיד שאני רוצה. אני טובה יותר עם אנשים פנים אל מול פנים מאשר טלפונית, שונאת את המכשיר הזה. בכלל שמתי לב שבזמן האחרון אני כמעט ולא משתמשת בו גם אל חברים.

חרדה:

המינוס בבנק לא קטן.

מרה שחורה:

אנחנו נוסעים במכונית הביתה. ב' קולט את השתיקה שלי.

"מה קורה אחותי?"

אני לא מסוגלת לענות לו.

"את יודעת, כשאת קצת עצובה או קצת בדיכאון אני מנחש אבל היום פשוט יושב לך גוש שחור בבטן ואני רואה אותו, השתיקה הזו שלך, מה קורה?" הוא אומר לי.

 ולי אין כוח וחשק לענות קרו יותר מדי דברים ביום אחד.אז ב' עושה את כל המאמצים להצחיק אותי. ואני חייבת להודות שהוא מצחיק אבל זה לא מזיז לגוש הענק הזה שבבטן שלי שמסרב להיעלם.

"כשאתה בכזה מצב רוח אני מניחה לך, מכבדת את המרחב שלך"

"נכון" הוא עונה לי, "אבל אני מכיר אותך, לפעמים הצחוק מוציא אותך משם אז אני מבצע את תפקידי ומנסה כל דרך אפשרית"

כן, אני צוחקת, משום מה היום זה לא ממש עוזר.

התפנקות:

אמא שלי הגיעה לביקור. מצאתי את עצמי מספרת לה חלק מהדברים שקרו היום. אני יודעת שהרבה ממה שאמרתי היא לא מבינה, שלאבא שלי יגיע מידע לא מדויק, ככה היא מבינה וזהו. וביקשתי לחזור להיות ילדה קטנה. "לא רוצה יותר אמא, רוצה להיות ילדה קטנה, בלי חשבונות בנק, בלי אחריות, בלי בוס" בתמורה היא קיטרה קצת על אבא שלי ואני הבנתי והכלתי וניסיתי גם להציע הצעות. בא הסדר למקומו, תמיד אני הייתי האמא אז מה פתאום אני רוצה להיות ילדה קטנה.

כעס:

חזרתי מהעבודה ואוצ ישבה ליד המחשב. הכלים בכיור, הכביסה במכונה. זרח לא אוהב לתלות כביסה בחושך, המרתי לו את התפקיד במטאטא. אוצ אמרה שיש לה שיעורים והיא 'תיכף קמה להכין אותם. ניגשתי לקפל כביסה. בשבע בערב שאלתי את אוצ מה עם השיעורים. 'אין לי שיעורים היום' אמרה. והדם עלה לי לראש. היה ברור לי שהיא משקרת. 'תביאי את היומן' דרשתי. קיבלתי את היומן לידיי וחשכו עיניי כבר זמן מה שלא הסתכלתי בו ונאגר שם מצבור רציני של הערות ממורות שונות. לא הכינה שיעורים, לא הביאה ציוד, לא הביאה מחברת. לא הכינה שיעורים ושיקרה שכן הכינה, אפילו קראה תרגיל מהספר, רק כשהמורה ביקשה לראות את הספר גילתה שהוא ריק. כעסתי. יותר נכון רתחתי. וכל הזמן הזה שאני כועסת אני מנסה להזכיר לעצמי לשמור על פרופורציות לא להוריד עליה את כל מגוון הרגשות שעברתי היום. אבל היה לי ברור שהחגורה כנראה לא מספיק הדוקה, למרות שאנחנו בודקים את המערכת מדי ערב, יש דברים שלא כתובים שם ואותם היא נוטה לשכוח. כעסתי שהיא שיקרה לי. הורדתי עליה מקלחת, נתתי עונש אין מחשב עד הודעה חדשה.

הרמתי טלפון למורה וביקשתי שתהיה חתימה ביומן של כל מורה אחרי כל שיעור אחרי שאוצ תכתוב מה היו השיעורים. היא מצידה אמרה שבאמת התפלאה שלא קיבלה תגובה להערות ביומן מאחר והיא מכירה אותי כמישהי שמיד מגיבה.

אהבה:

השכבתי את הבנות עכשיו, האיש והאגדה השכיב את זרח. העיניים האדומות של אוצ סיפרו לי שקשה לה, שמשהו אולי הצליח לחלחל פנימה. עטפתי את טטי אמרתי את טקס הלילה טוב, שמתי קלטת. וישבתי לדבר עם אוצ.

"את הבת שלי ואת יודעת כמה אני גאה בך אבל כשאת משקרת לי אני יודעת שנכשלתי. נכשלתי להעביר לך את המסר כמה חשוב לא לשקר. אני אוהבת אותך, אפילו אם הכי אכעס עלייך בעולם, אין שום דבר שאת יכולה לעשות שבגללו לא אוהב אותך. את חלק ממני ותמיד אוהב אותך, את מבינה אותי?"

אוצ מהנהנת ומחבקת אותי.

"אני מקווה שמשהו מכל מה שאמרתי לך היום נכנס. אני מקווה שהבנת."

שוב היא מהנהנת. אני קמה לצאת מהחדר ואוצ קוראת לי:"אמא תגידי לי עוד פעם, שאת אוהבת אותי עד הירח"

"עד הירח ובחזרה" אמרתי לה. "אני אוהבת אותך עד הירח ובחזרה ואפילו בסיבוב" היא מחבקת אותי.

לילה טוב.

יותר מדי ליום אחד. אני חושבת שאלך עכשיו לישון. וסילחו לי אם אני מגיבה באיחור לתגובות שלכם ולבלוגים שלכם, לוקח לי זמן.