דיפרסיה, אהובתי

שנה שלמה פחות שבועיים ליוויתי את הילדים האלו. חמישה ימים בשבוע לפעמים שישה. 6 שעות ביום לפעמים 9. לפעמים אפילו 10. והם נכנסו לי לנשמה, חדרו לי מתחת לעור. היום הייתי צריכה לשחרר. להגיד להתראות, לחבק ללחוש לכל ילד את הכוח שלו לתת נשיקה ולשחרר. אז פלא שהיה לי קשה ובכיתי? אני מחבקת אותם והדמעות יורדות אז אני לא משחררת כדי שלא יראו את הדמעות ומשתדלת לנגב לפני. 

היתה לי קבוצה מופלאה השנה. גאונים קטנים. רובם. כל אחד בתחומו. היו לי גאונים של מספרים , ילדים בני 4 וחצי שעושים תרגילי חשבון ברמה של ילד בכיתה ב'. היו לי גאונים של אותיות, ילדים שכבר קראו וזיהו אותיות. היו לי גאונים של ציור, ילד שצבע את הציורים שלו ביותר מגוון אחד כי ראה את ההבדלים בין הגוונים של חפצים, היו לי גאונים של כדורגל שהבקיעו גולים העמידו הגנות ופרצו התקפות. ועוד ועוד. לא אפרט את כולם. אבל פשוט מדהימים.

עכשיו צריך לשחרר, לפגוש אותם בשביל ולהגיד היי , לקוות שאזכה לחיבוק. אבל הם גדולים כבר ושייכים לגן חובה ובאמת אני הרי גננת של צעירים. אני מקווה שרובם עדיין יזכרו לי חסד :)

אוהבת אותם. כל אחד ואחת מהם. אבל עכשיו הגיע הזמן ל...

חחחחחחחחחחחוווווווווווווופפפפפפפפפפפפפשששששששששששששש