דיפרסיה, אהובתי

גבר ואישה צעירים נפגשים. היא מוצאת חן בעיניו, הוא מוצא חן בעיניה, הם מתאהבים. או חושבים שהם מאוהבים. הם יוצאים לבלות, הם יוצאים לרקוד, הם נוגעים בשמיים ושום דבר לא יעצור אותם. ואז הם מתחתנים.

אחרי כמה שנים מגיעה הבת הראשונה. והיא מרגישה שמשהו השתנה. פתאום היא קולטת שהגבר שלידה הוא לא אותו הגבר איתו התחתנה. הוא הפך להיות איש של בית. לא מעניינים אותו חברים/בילויים/ריקודים והם נכנסים לשגרה של החיים.

זמן קצר חולף ומגיעה גם הבת השניה. והם נשארים יחד מתוך כוח האנרציה. כי יש ילדים, כי נוח.

במהלך השנים נולדות עוד שני  בנים והיא מרגישה שהיא לא יכולה יותר. היא נחנקת. אין לה בן זוג. יש לה 4 ילדים וילד לטפל בהם. הוא מצפה ממנה שתטפל בילדים שתבשל שתנקה. הוא איש של בית, היא ממש לא. הוא מקנא בהצלחות שלה, לא מפרגן על החברים שלה. היא מרגישה שהיא הולכת ונכבית. צוברת בתוכה המון טינה ולא פעם מוצאת את עצמה מכוונת את הטינה הזו אל הבנות.

אחרי 15 שנות נישואין היא מחליטה שדי. היא ניסתה לדבר איתו זה לא הלך. הם ניסו טיפול, הוא לא ממש שיתף פעולה. הבנות שלו זרות לו לחלוטין ועכשיו גם אשתו. היא רוצה גט. מציעה גישור.

המילה גט מזעזעת את עולמו. הוא לא מוכן לשמוע על זה. הוא אוהב אותה. מי יטפל בו אם תלך? הוא נאחז בה בשיניו. כל פעם שהיא מציעה גישור הוא אוטם את אזניו בסופו של דבר היא מגישה תביעה בבית דין לעינייני משפחה והוא מתחיל להילחם.

וזה המקום שאני לא מצליחה להבין. למה? הרי היא לא תאהב אותו יותר, או תישאר איתו אם הוא מתנהג כמו חלאה. ובכל זאת כנראה שהעלבון מעביר אותו על דעתו. הוא נלחם על כל אגורה, הוא אפילו מאיים להילחם על הילדים האלה שאין לו שמץ של מושג מי הם בכלל. העיקר שהיא תפסיד.

זה משהו בחיים לא אבין. למה גירושים צריכים להיות דבר כל כך מכוער. למה אי אפשר לאמר: 'זה לא הלך, בוא ניפרד כידידים' יש כאן ילדים מעורבים. יש כאן רגשות. זה פשוט משהו שאני לא מצליחה להבין.