דיפרסיה, אהובתי

קמתי בבוקר והבטן הפוכה לי. ולא הבנתי למה. 

יש לי נטיה לפעמים להרגיש אנשים. אם מישהו מהחברים הקרובים שלי קשה לו, עובר עליו משו. או אם מישהו מהילדים שלי. אז אני מרגישה איתם. אז עברתי על הרשימות. אף אחד לא סיפר כלום. מה קורה, למה הבטן הפוכה לי?

ואז התחלתי לארגן דברים לקראת המפגש היום עם הילדים ו...

נו ברור. פרפרים בבטן. כאילו דה...

זה בכלל לא של אף אחד אחר. זה שלי. לגמרי לגמרי שלי. פתאום קלטתי שזה כמו כשהיינו ילדים בלילה של סוף החופש הגדול. ההתרגשות של לפני ההליכה לבית הספר, לא מצליחים להירדם והזמן לא עובר ... אז אלו היו הפרפרים שלי. ילדים חדשים שמגיעים לגן, יהיה בכי? הם ישחקו? איך יהיה המפגש. הילדים שלי שעולים לגן חובה, יבואו לבקר? יחבקו? אני מתרגשת לקראת הפגישה עם הילדים היום.

אז ברגע שזיהיתי זו כבר היתה חצי הדרך. וברגע שהגעתי לגן כבר לא היה זמן לפרפרים. חשבתי שעוד אספיק לדבר עם חברה. איזה לדבר ואיזה נעליים. ההכנות ישר סחפו אותי. כשהתחילו להגיע ילדים הבנתי שאין מצב, הבלגן התחיל. 

הם מתוקים הילדים החדשים שלי, כל אחד התקבל בחיוך ומילה טובה, שולחנות היצירה התמלאו ישר ולאט לאט גם הפינות נחקרו והיו האמיצים שבאו ודיברו איתי, והיו אלו שפשוט שיחקו והיו מי שנצמדו להורים. ובמפגש גם ראיתי איך הם מפשירים לי, אחד אחד. גם אלה שנצמדו לפני שניה לרגל של אמא. ישבו לבד, דיברו, שרו, סיפרו. וידעתי שהולכת להיות שנה טובה. 

אז לחיי שנת לימודים טובה, מעשירה, מלמדת (אותי ואותם) לחייים!!

אני רוצה להשוויץ בכמה תמונות מהגן המדוגם שלי שהוא הגן הכי יפה שיש. (אחרי כל השיפוצים אוי לי אם לא). וזה רק חצי מהגן. יש עוד חצי שלם מהצד השני