דיפרסיה, אהובתי

את האמת לא התכוונתי. אבל הוא שאל. ואלו לא היו שאלות כלליות הוא באמת התעניין. אז התחלתי לספר. 

המשפטים שחזרו על עצמם היו כל כך מוכרים. 

שלאף אחד לא יכאב

שאף אחד לא יפגע.

זה אני. זה עלי. ואני צריכה לתקן. ואני צריכה לגדול. זה הכל אני בעצמי. 

ופתאום עברה לי מחשבה בראש על הזמן הזה שלקחתי לעצמי כדי לתקן, ואני תוהה, על חשבון מי זה היה? ואני מכירה כבר את כל התשובות- שהייתי חייבת. ואם לא הייתי עושה את זה הם היו סובלים יותר כי התפקוד שלי היה לקוי. כי לא הייתי מגיעה למה שהגעתי לולא לקחתי את הזמן הזה. 

אבל לקחתי זמן לעצמי. והייתי שם אבל לא ממש הייתי שם בזמן הזה. הייתי נוכחת נפקדת. 

ולמרות שאני יודעת שזה היה חשוב. המילים האלה, נוכחת נפקדת. 

הכתפיים מתחילות לכאוב לי ותוך כדי דיבור אני מתחילה לעסות אותן.

בשיחה איתו עלה עד כמה היא היתה נוכחת נפקדת. כן היא היתה שם , טוק טוק טוק, אין אף אחד בבית. 

ואני? באמת לא הייתי שם עבורם? כמה זמן לקחתי? שלושה חודשים? שנה? כמה זמן לא הייתי שם??

כבד לי והכאב מתעצם. בלי משים הידיים שלי נשלחות אל הכתפיים שוב ושוב

והדברים נפתחים מולו. מתלבטת. לפתוח? לא לפתוח? שהרי זה שלי, איך זה קשור אלי כאמא. ואני יודעת שזה הכי קשור. כי זה קשור להתנהלות שלי, זה קשור לפחדים שלי, זה קשור לכוח שלי, זה קשור לזמן שהייתי אבל הייתי פחות. וכן אני לא חושבת שבאמת הייתי נפקדת . אני כן הייתי. פחות אבל הייתי. 

אז אני פותחת מולו. ומספרת לו את השנה הזו, כמו תמיד, בראשי פרקים, על קצה המזלג. והוא שואל. ושואל. ומדבר איתי על לבד. ומדבר איתי על חוזק. והאחיות שלך יודעות? ואז מגיעות גם הדמעות. למה דווקא שם מגיעות הדמעות. 

למה לא הגיעו כשסיפרתי כמה כאב. 

למה לא הגיעו כשסיפרתי איך נגמר.

כשהגענו לאחיות שלי, שם הכאב היה חד יותר. 

והגרון נחנק.

בכיתי? לא, לא בכיתי. אני לא בוכה. ביקשתי סליחה רגע, בלעתי רוק , ניגבתי דמעה סוררת אחת והייתי מוכנה להמשיך. כי לי יש כוח. אני חזקה.

הכאב הזה בכתפיים, בלתי נסבל.

ובסוף לפני שהלכתי אמרתי לו שיש בי כוח וחשוב לי להיות חזקה

והוא אמר:

יותר חשוב לך לא להיות חלשה...

איזה מזל שהיינו צריכים ללכת.