דיפרסיה, אהובתי

 זהו. העליתי את הילדה על אוטובוס.

מה זה שרוצח לי את הבטן עכשיו, געגוע? כבר? הקושי הזה לנתק אותה מחבל הטבור? אבל היא כבר לא היתה בבית בעבר וזה לא היה ככה. 

היא לא היתה שבוע, שלם. וזה לא היה ככה. אולי קצת ביום החמישי או השישי. אבל לא ככה. 

אני כל כך רוצה להיות איתה שם. לעטוף אותה במקום שבו היא הולכת לחוות חוויות לא פשוטות. לשמור על האוצר שלי, שלא יכאב לה. 

שלא יכאב לה. זה פתאום מהדהד לי. אולי זה מה שמטריד אותי. אולי זה מה שגועש לי. היא לא נוסעת לסמינר מדצים או לטיול, היא נוסעת לפולין. היא הולכת לחוות חוויות שירעידו אצלה את הנפש ואני לא אהיה שם לעטוף. 

אני חוזרת על עצמי. 

זה התפקיד שלי. אני אמא שלה. אני צריכה לדאוג שלא יכאב לה. אני הרי רגילה לדאוג שלא יכאב לאנשים סביבי, להגן, לעטוף לשמור. והאוצר שלי הולכת לחוות את כל זה לבד.

לפני שנתיים הייתי שם. בפולין. משלחת מהמכללה. יצא ככה שנסעתי עם קבוצה אבל בעצם דיי לבד כי לא נסעה איתי אף חברה. חזרתי וחלומות רדפו אותי בלילה. נאצים ברחובות ורשה הישנה. אז אמרתי שאולי אחכה ואצא למסע הזה עם הבת שלי. אמרו לי שלא כדאי, שבפעם הראשונה כדאי לי להיות לבד. אני מודה שאז חשבתי שהם צודקים, שלא הייתי רוצה שאוצ תראה אותי במקומות שבהם התפרקתי. אבל עכשיו, עכשיו אני כל כך רוצה להיות איתה ולדאוג שלא תתפרק. 

להוריד מהכתפיים. היא תהיה בסדר. אני יודעת שהיא תהיה בסדר. היא הרי עוגן. מגדלור בים סוער. יש בה כל כך הרבה עוצמה באוצר שלי. ואני צריכה לראות את זה ולסמוך עליה. להוריד מהכתפיים...