דיפרסיה, אהובתי

פרגון הוא מוצר נדיר אצלי במשפחה. רק אחרי שידעתי בפירוש שאני מקבלת את הקידום הרצוי סיפרתי להוריי.

בדרכו הפשוטה אבא שלי לא ידע איך לאכול אותי. אבא שלי לא יודע להגיד 'כל הכבוד' או 'אני גאה בך', אבא שלי אמר לי "טוב אז מה את מוכרת? תביאי לי 300 כאלה ו-400 כאלה". זו הדרך שלו לתת טפיחה על השכם.

לא, לא הבנתי את זה מיד. קצת ציפיתי לטפיחה אמיתית. האיש והאגדה אמר לי 'זו הדרך שלו'. האסימון נפל.

אמא שלי לעומת זאת דאגה מאד מעצם העובדה שאני מקבלת רכב. כאילו אני לא נוהגת בדרך כלל. "תיזהרי בכביש" היא אמרה לי. ובכך הביעה את דאגתה האימהית.

אחותי האמצעית שמחה עבורי. אבל זה עבר לה ליד האוזן. למה באמת כבר אפשר לצפות ממני. אז קיבלתי קידום אז מה? היא שלוחה של אבא שלי, מאד דומים באופי.

התקשרתי גם לאחותי הגדולה. ונזכרתי מי באמת היתה אמא שלי תמיד. 'אוי איך אני שמחה לשמוע!' 'כל הכבוד לך!' 'אני ממש גאה בך'! היו המשפטים שאמרה לי. היא שאלה והתעניינה והיה אכפת לה. היא עשתה לי כל כך טוב. כן, אחותי הגדולה היא זו שתמיד היתה יושבת ומדברת איתי על הבעיות שלי. היא גם היתה זו שתמיד 'חינכה' אותי ונזפה בי כשהיה צריך. סוף סוף מישהי שיודעת לפרגן במשפחה הזו

אז כן. הקידום שלי. עכשיו אני צריכה לעבוד קשה כדי להוכיח שההחלטה היתה נכונה. אני יודעת שאוכל לעשות את זה כמו גדולה. אני יודעת שאצליח. ועכשיו אני מפשילה שרוולים וחוזרת לעבודה.