דיפרסיה, אהובתי

הדוד אברם הוא דוד של אבא שלי, אח של הסבתא שלי ז"ל.  לאבא שלי יש הרבה דודים, רובם גרים באיזור המרכז. בגלל שלדוד אברם היה רשיון, כשהייתי ילדה הקשר איתם ועם הדודה מרמת גן היה קשר יותר רציף.

בכל ארוע הדוד אברם, אשתו וכל מי שמצליח להצטופף במכונית היו מגיעים לצפון, בכל ארוע משפחתי שהיה בדקנו לראות מי הגיע מאיזור המרכז, לבדוק אם הדוד אברם והדודה מרמת גן הגיעו. כל עוד הסבים שלי היו בחיים הם גם היו מגיעים סתם כך לביקורים. הוא אומנם דוד של אבא שלי אבל הפרש הגילים ביניהם קטן. והם בעצם גדלו יחד. הבן הצעיר של הדוד אברם גדול ממני רק בשנה. הוא היה 'חבר המכתבים ' הראשון שלי. הבת של הדוד אברם היתה בקשר מכתבים עם אחותי הגדולה.

זכרונות הילדות שלי מהחופש הגדול כוללים בתוכם נסיעות לכל מיני דודים ודודות. בדרך כלל לקרובים יותר. בקיץ שנה אחרי שאחי נפטר הגיעו אלינו לביקור הבן והבת של הדוד אברם.

באותו קיץ ההורים שלי עשו שיפוץ בבית. אנחנו הבנות עברנו לחדר הגדול, שבו הם ישנו עד עכשיו וההורים עברו לחדר הקטן. ובתוך כל הבלאגן הזה היו גם הילדים של הדוד אברם.

הדוד אברם הוא מהדודים הצובטים. אבל תמיד עם מילה חמה וחיוך. אהבתי את הדוד אברם.

היום בבוקר אבא שלי התקשר . הדוד אברם נפטר בשיבה טובה. אני לא זוכרת את הדוד אברם כאיש זקן. אני זוכרת אותו כאיש עם קול חזק, כשהיה נכנס לחדר אי אפשר היה לפספס אותו.

אני נוסעת היום להלוויה. הלוויה זה עצוב. אני לא עצובה. הדוד אברם חי את חייו במלואם, הוא היה איש מאושר שזכה לראות נכדים ונינים. איש אשכולות.

יהי זכרו ברוך.