דיפרסיה, אהובתי

או בתרגום חופשי לעברית - עשו לי חור בראש.

בפרידה הקטנה והמתוקה הצטופפו חמישה אנשים. ההורים שלי, דודה שלי (אחות של אבא) הדודה השניה (אשתו של אח של אבא) ואני. ואם אתרגם את זה לשפה שהיתה מדוברת ביותר במהלך רוב הנסיעה, נסעתי עם אבא, אמא, עמתי (בקריאה פונטית Ameti) ומרת עמי (פונטית Mrat Ami). כן השפה המדוברת רוב הזמן במכונית היתה ערבית עירקית.

את האמת אין לי מושג איך זה קרה אבל לאבא השקט שלי יש אחות שבהגדרות של המשפחה שלנו 'בלעה רדיו' כל הדרך ישבו שתי הדודות שלי ודיברו ודיברו ודיברו ודיברו ודיברו אה כן חלק מהזמן הן גם חקרו, כדי שיהיה להן אחר כך על מה לדבר. בדרך לשם זה לא כל כך הפריע לי, הפעלתי את הרדיו, דיברתי מדי פעם עם אבא או עם אמא והן לא ממש הפריעו לי. אבל כשהגענו לעיר היעד הן התחילו לטמטם אותי.

'תעצרי כאן תשאלי'

'תפני כאן'

תעצרי שם'

עם כל הסבלנות שיש לי ועם המפה שכבר ממילא הורדתי מהרשת לא עזר לי כלום. דווקא התחלתי נכון אבל מרוב ברבורים שלהן התחלתי להתברבר. חזרתי על עקבותיי למרכז המסחרי, הן המשיכו לגעגע לי באוזן, בסוף מצאתי ירקן נחמד שהסביר לי בדיוק איך להגיע. ואם חשבתם שלו רק לרגע הן הפסיקו להגיד לי איך לנהוג אתם טועים מאד. 'הנה תשאלי את האיש הזה' , 'תעצרי כאן הגברת תגיד לך'. לא משנה שמבחינתן אני אמורה לעצור באמצע הכביש ולעצור את כל התנועה. בסוף גם אני איבדתי את הסבלנות. עצרתי את פרידה רגע בצד ואמרתי להן ש'הירקן הסביר לי כבר איך להגיע אם אתברבר שוב אשאל, אם לא אני מבקשת מהן לשמור על שקט' הייתי מאד מנומסת אבל אני בטוחה שלא הבקשה שלי השתיקה אותן אלא ההלם. ואולי גם העובדה שבעצם בפניה הבאה הגענו.

עלינו לבית הדוד אברם. קצת ניחומים ומיד הסלון הפך להיות המדור לאיתור קרובים. 'זאת ממא?' עצרו לידי בנות דודותיו של אבי שלא ראו אותי מאז הייתי ילדה 'יווו איך גדלת!!', בטח גדלתי, לכל הכיוונים וכן יש לי ילדה בגיל שבו ראיתם אותי לאחרונה.

את חלקם ראיתי באירועים השונים, את הילדים שלהם אני כמעט ולא מכירה אז ישר מסבירים לי את הפאזל, זאת הבת של זאת, וזאת אשתו של זה וכו'. עם חלקם נשמר הקשר במהלך השנים והיה ממש כיף לראות אותם. ואפילו חבר המכתבים שלי מהילדות (הבן של הדוד אברם) העניק לי חיבוק חם 'תודה שבאתם' אמר לי. שמחתי לראות את חבר הילדות שלי.

בית הקברות בחולון ענק! למי שרגילה לסטנדרטים של עיר קטנה הייתי בשוק כי היינו צריכים לחכות בתור. כרוז הכריז על ההלוויות השונות שיוצאות לדרכן והיינו צריכים לחכות עד שיגיע תורו של הדוד אברם. אחרי ההשכבה הלכנו והלכנו מקצה אחד לקצה השני. לא, לא היה הרבה בכי, לאבא שלי היה קצת קשה ובדרכו השקטה פשוט התכנס אל תוך עצמו, הוא איבד דוד וחבר ילדות, הנחתי יד על הכתף שלו, שידע שאני שם עבורו .  כולנו אהבנו את הדוד ועם כולם הוא היה בקשר, החוליה המקשרת בין הצפון למרכז בין כל הדודים אחיינים בני דודים וכו'. אבל הידיעה שנפטר בשיבה טובה והיו לו חיים טובים נתנה תחושה של השלמה. זה דרכו של עולם.

ואז הגיע הדרך חזרה. כאן כבר הגיע השלב שגם אני מצאתי את עצמי מדברת חצי עירקית חצי עברית (כן, אני יודעת לדבר עירקית, לא, אני מעדיפה לא להשתמש בזה לעיתים קרובות). הדודות קרקשו מאחורה כל הדרך חזרה ואני כמעט התפתתי להשאיר אותן לתפוס טרמפים. במיוחד כשהגענו לצפון והתחיל לרדת גשם. אבל אני נשמה, לקחתי את שתיהן כל אחת עד פתח דלת הבית שלה, שחס וחלילה לא יגידו שממה השאירה אותן בגשם ליד תחנת האוטובוס. יש לכם מושג כמה חומר לרכילות זה? לפחות עד ירושלים וחזרה.

אז נסעתי להלוויה היום. חזרתי עם חצי כאב ראש, תחושה של קרבה לאנשים שמזמן לא ראיתי, ורצון להתרחק לפחות לשבועיים הקרובים מהדודות הקרובות יותר שלי. שאלוהים תעזור לי, הן עשו לי חור בראש! דחו מוחי!