דיפרסיה, אהובתי

שנה

היום הבלוג הזה חוגג שנה. אוף כמה עברתי בשנה הזו.

לפני שנה הייתי בבית. לפני שנה הייתי באחת התקופות בהן ההערכה העצמית שלי שאפה לאפס. לפני שנה הייתי זקוקה לאחרים.

במהלך השנה הזו התחלתי לעבוד. יצאתי מהבית אחרי שלוש וחצי שנים שבהן הייתי מובטלת. נכון פה ושם מצאתי עבודות מזדמנות אבל זה לא נחשב. שלוש וחצי שנים בבית. שאלוהים תשמור איך זה בדיוק קרה?

הייתי צריכה מישהו כמו ב' שיזום עבורי, כי הייתי כבר במקום שלא מצליח לזוז. הייתי צריכה את ירוקת העיניים שתבעיר אש מתחת לישבן שלי, שיבער, שאני ארגיש שאם אני לא יוצאת אני מתנוונת ונעלמת. הייתי צריכה את העיניים של האיש והאגדה שלא אמר כלום ואני שמעתי הכל. שמעתי והצטמקתי.

כמה קשה היה לי להסתגל למקום העבודה הזה. לצאת כל יום מהבית, להיטרטר ב-2 אוטובוסים לשם ובחזרה. כמה דאגה היתה לי בגלל הילדים אותם השארתי מאחור. לא, לא נטשתי אותם. אבל הם התרגלו שיש אמא בבית. גם הם עברו תקופת הסתגלות לא קלה. עד היום כשאני חוזרת מהעבודה יש ימים שטטי לא זזה ממני, צריכה מנה מוגברת של אמא. אני משתדלת להבין, לא תמיד אני מצליחה.

הסתגלתי. התרגלתי. לא ממש אהבתי את סוג העבודה אבל קיוויתי שאוכל למצוא משהו אחר בהמשך.

כשב' עזב את מקום העבודה נחרדתי. חששתי למקום שלי, חששתי שאני עוד לא יודעת ללכת לבד. הסתבר שאני לא רק יודעת ללכת לבד, אני יודעת לרוץ. ידעתי לנצל את ההזדמנות כדי לשנות את התפקיד שלי למשהו יותר מאתגר ויותר ממלא. איזה שינוי תהומי מהמקום בו הייתי לפני שנה. לפני שנה הרגשתי סוסיתא שנת 67 שלא מצליחה להתניע. היום אני מרגישה בולדוזר והחלטתי שאין הר שיעמוד בדרכי. ברור לי שיהיו מהמורות אבל החלטתי שאני יכולה להן. וכולנו הרי יודעים שהכל מתחיל מהראש.

במהלך השנה הזו המשכתי תהליך שהתחיל לפני שנתיים. אגרתי אנרגיות והעליתי מולכם את ה'חור השחור' שלי. מהמקום הכי נמוך שבו הייתי בטוחה שהפסדתי במערכה ואני לא יכולה להביא את הדברים  בלי קישוטים, מהמקום ההוא הצלחתי להוציא את הדברים ללא כחל וסרק. כל פיסה שתלשתי מתוכי שלחתי ברעד קודם לירוקת העיניים, כל פיסה עברה הגהות ושיפצורים ובסוף הונחה לעיניכם. ואתם הייתם שם עבורי, עטפתם אותי וחיזקתם אותי מה שעזר לי להוציא את הפיסה הבאה. ועל כך התודה הגדולה לכם. היום הפיסות יושבות חשופות לכל מקליק בבלוג שלי. היום חשוב לי שיהיו שם. קיים בי תמיד החשש שמישהו שמכיר אותי טוב יזהה אבל אז אני מזכירה לעצמי שאין לי במה להתבייש ואין לי מה להסתיר ומשאירה אותן חשופות שם.

במהלך השנה הזו סיפרתי לכם על הילדים שלי, האיש שלי, ההתלבטויות שלי, הנחתי את חיי על השולחן. לפעמים אני תוהה למה אני ממשיכה להישאר בעילום שם ואז אני מזכירה לעצמי שאת המינימום אני מעדיפה להשאיר.

שנה שלמה אתם מלווים אותי, שנה בה צמחתי, קראתי אתכם, קראתי אותי. למדתי, הפנמתי, תרמתי משלי. רשימת האנשים שמלווים אותי בשנה האחרונה כאן בישרא ארוכה ותקצר היריעה מלהזכיר את כולכם, אבל אני אוהבת אתכם אחד אחד.