דיפרסיה, אהובתי

איך לצייר לכם את שכונת ילדותי. רחוב. דיי מרכזי, מצד אחד של הכביש בתים פרטיים מהצד השני בתי קוביה. מכירים בתי קוביה? 2 קומות, 4 דיירים, חצר לכל דייר. בתים קטנטנים, 60 מטר מרובע, רוב השכנים הרחיבו, פתחו מרפסת.

כמעט לאף אחד אין רכב פרטי. בכל אופן לא בשנים הראשונות של ילדותי, הבן של השכנה מתחת לבית הוריי היה מגיע עם רכב ולוקח את כל הילדים לסיבוב באוטו, זה נחשב אטרקציה.

השכונה ברובה מאוכלסת בעולי בגדד גאים (להבדיל מעולי מקומות אחרים בבגדד שאליהם התייחסו בזלזול מה), רובם הכירו זה את זה עוד מבגדד או לפחות הכירו מישהו מהמשפחה. מי שלא היה מעולי בגדד הסתפח מהר מאד ולמד את השפה.

במהלך החורף היו התושבים ספונים כל אחד בביתו הוא. לקראת פסח כבר אפשר היה להרגיש את ניצני בגדד גולשים לרחוב.

שכנה אחת מוציאה שטיח וחובטת בו, תוך כדי היא מנהלת שיחה קולנית עם שכנה אחרת שבדיוק שוטפת את התריסים, שכנה שלישית מטאטא את שביל החצר וגם היא לוקחת חלק בשיחה. וכך הנקיונות לקראת פסח תמיד לוו ברחוב בקריאות קולניות בעירקית שוטפת.

כמה ימים לפני פסח היו מתאגדות כמה שכנות בחצר שלנו, שם הוצבה חבית מתכת שקיבלה הסבה לטבון, משעות הבוקר המוקדמות יכולתי לשמוע אותן מתחת לחלון שלי בודקות את הטבון, מטיחות בו כמה מכות בפטיש כדי ליישר את מה שהספיק להתעקם, מדליקות את האש תחתיו ואז היתה מתחילה מנגינת המערוך.

הן מרדדות את הבצק על לוח עץ עגול, המערוך מתקתק על הלוח יותר ויותר ככל שהבצק נעשה דק יותר, צמידי הזהב שעל זרועותיהן משקשקים זה בזה.

מלוח העץ עובר הבצק לכרית עגולה, בעזרת הכרית מצמידים את הבצק לדופן הטבון ותוך דקות ספורות לחם הפסח מוכן.

כך הן יושבות שעות מרדדות, מתקתקות במערוך, מקשקשות בצמידים ומלהגות.

הלהג העירקי הוא להג מיוחד, יש לו ניגון מיוחד כשהברת מילת השאלה נמתחת לצליל ארוך. שיחה בין עירקיות בתרגום חופשי לעברית נשמעת בערך כך (ברוב המקומות לא הארכתי את מילת השאלה, תאריכו לבד):

"שמעת מי התחתנהההה?"

"מייי?"

"זאתי הבת של משה מהבנק"

"איזה בנק?"

"נו הבנק הגדול שבמרכז"

"איזה משה?"

"משה, זה שהאח שלו התחתן עם הבת של פחריה הצולעת"

"האח של משה התחתאאאן?"

"מזמן (יד מונפת לאחור מציינת כמה הרבה זמן), יש לו כבר ילד קטן, מסכן"

"למה מסכן?"

"הנשימה שלו לא עובדת טוב, כל הזמן לוקחים אותו לרופא, רק לפני אתמול קראו לרופא באמצע הלילה"

"אההה, אח של משה שהתחתן עם הבת של פחריה הצולעת שהיתה מוכרת תבלינים"

"כן. אז משה, אח שלו, הבת שלו התחתנה עם הבן של הדוור"

"דווקא נחמד"

"מי? הדוור?"

"לא. משה"

"גם אשתו נחמדה"

"של משה"

"לא. של הדוור"

"כן. מסכנה"

"למה מסכנה?"

"את ראית איך הבת שלה מסתובבת עם כל הגוף שלה בחוץ?"

" טפו טפו טפו, ישמור האלוהים מהשטן"

"אמרתי לך, מסכנה"

"ואת יודעת מי מת?"

"מי? שאלוהים ישמור אותך"

"אתמול השכנה של כרמלה סיפרה לי, את זוכרת את רחמים הסבל?"

"כן. הוא מת?" (ספיקת כפיים לפנים)

" לא הוא, שאלוהים ישמור, הדוד שלו, זה שגר בחיפה, נו זה שהתחתן עם ההיא האלמנה שהיו לה רק שני ילדים"

"היו להם רק שני ילדים?"

"לה היו, אחר כך לא ילדה יותר, כבר היתה זקנה כשהתחתנה איתו"

"מסכן, מת בלי בנים"

וכך הן ממשיכות וממשיכות, חתונה ולוויה בנשימה אחת, הבת של זה שהתחתנה עם הבן של ההוא שמת מזמן וכו' וכו'.

ואנחנו הילדים עומדים לידן ומחכים לקבל את מנת הפיתות/מצות שלנו ובינתיים סופגים את תקתוק המערוך, את צלצול הצמידים, והרכילויות השכונתיות. וברגע שקיבלנו את החבילה שלנו היינו רצים מהר לאמא שאולי תתן לנו חתיכה כשהפיתה/מצה עוד חמה.