דיפרסיה, אהובתי

ערב, השעה 9:15 מגיעה האיש ואני נמרחים במיטה ומדליקים את הטלויזיה. ערוץ הולמרק, "חוק וסדר מדור מיוחד".

בפרק של שלשום במהלך הפרק הם הביאו ראיונות עם נפגעות תקיפה מינית. הנשים שם דיברו על פגיעה לכל החיים, על התמודדות מתמשכת, על רגע אחד שבו נכנסו להם לנשמה והותירו אותה עירומה.

צפיתי. ופתאום קלטתי שאני מנותקת. כן, אני מכירה היטב את כל מה שהן דיברו עליו אבל שמתי לב שזה לא נוגע בי. לא פוצע אותי. ותהיתי.

שאלתי את עצמי אם ניתקתי את עצמי ממה שהיה. זהו? זה עבר ואיננו?

אני לא מצליחה להסביר לעצמי מה בעצם קורה ואם זה טוב או רע.

התחושה שלי היא שכתבתי את הדברים ופתאום הם שוכבים שם בבלוג ולא נוגעים בי יותר. יש בזה תחושת הקלה אבל מצד שני אני שואלת את עצמי אם אני לא חוזרת על טכניקת ההדחקה.

אני לא אומרת ואני בטח לא חושבת שאני צריכה להתעסק בשנה ההיא כל הזמן. חייתי יפה מאד תקופות ארוכות בלי לתת לדברים לגעת בי, אבל זה לא היה במודע. ועכשיו בבדיקת המודע שלי מצאתי את עצמי מושכת קדימה. אני באמת מושכת קדימה או שאני משלה את עצמי?

אני מרגישה שאני נמצאת במקום שבו אני רוצה לצעוק 'סוף סוף יש לי חיים נורמליים' אבל כל כך חוששת שזו אשליה ובעצם זו התנתקות זמנית.

אני מבולבלת, והפוסט הזה יוצא לי מבולבל אבל אולי אם אכתוב את הדברים אבין אותם יותר.