דיפרסיה, אהובתי

לפני שבוע התקשרה אלי חברה ואמרה לי שפורסמה מודעה קטנה בעיתון שבה מבקשת סטודנטית מנשים ששכלו אח או אחות בגיל צעיר עד גיל 12 ליצור איתה קשר כדי לעזור לה בכתיבת התזה. אותה חברה נתנה לי את מס' הטלפון של הסטודנטית וסיימה במילים 'דברי איתה, מה אכפת לך לעזור'

אז באמת מה אכפת לי לעזור? אולי באמת הגיע הזמן לפתוח גם את קופת השרצים הזו ולהתמודד איתה. אני מאמינה שדברים לא מגיעים סתם, שיש סיבה. התקשרתי. אתמול היא הגיע לראיון.

ישבנו במטבח, אישה זרה ואני. היא שואלת קצת אני מדברת הרבה. ולמרות שהייתי בטוחה שזה מאד רחוק ממני, ולמרות שעברו כל כך הרבה שנים, הגיעו דמעות. דמעות שהפתיעו אותי. ובלי שהתכוונתי אמרתי לה פתאום 'אני מתגעגעת אליו'.

אני מתגעגעת אליך אחי.

מתגעגעת אל מה שהיית לתקופה כל כך קצרה בחיים שלי, מתגעגעת כנראה יותר אל מה שלא הספקת להיות.

מתגעגעת לחיוך שלך, זה שהאיר את כל הבית ואני זוכרת אותו כל כך טוב. מתגעגעת לעיני השקד.

לו רק נשארת אני משערת שהכל היה אחרת היום. אבל אתה יודע אי אפשר לבנות חיים עם 'לו רק'

גיליתי שיש לי כל כך הרבה שאלות, עד היום אני בעצם לא ממש יודעת למה, או יותר נכון איך. רק יודעת שאבא ואמא לקחו אותך לבית חולים וחזרו בלעדיך ומאז שום דבר כבר לא היה אותו דבר. 'מחלה בדם' אמרה לי אמא ולא הצלחתי להבין איזו מחלה, מה בדיוק.

אתה חושב שיבוא היום ויהיה לי האומץ לנסות לדבר עם אבא? אני לא יודעת אם זה אומץ כמו שזה בעצם חשש להעלות בו את הכאב. אבא לא מתמודד טוב עם רגש, אתה יודע.

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי תוהה איזה גבר היה צומח ממך ילד, איזה איש. מדמיינת איך אולי היית נראה, איך זה בכלל היה נראה לגדול איתך. לא נתתי לי את הצ'אנס להיות אחותך לזמן ארוך, הלכת מהר מדי.

ואפילו שכמעט ולא הכרתי אותך אני אוהבת אותך ומתגעגעת.

אחותך.