דיפרסיה, אהובתי

כעס. יש בי המון כעס. מרגישה כאילו אני נלחמת בטחנות רוח.

מצד אחד נמצא זרח. ילד מדהים עם מוח מבריק אבל עם בעיות רגשיות.

מצד שני נמצאת המערכת ומה שמעניין את המערכת זה שזרח יפעל לפי הנהלים יצעד במסלול, אם הוא לא צועד במסלול הוא מסוכן. המערכת צריכה לפלוט אותו. וזה בדיוק מה שהמערכת עושה. פולטת אותו.

לתחושתי זרח קיבל תווית של ילד פסיכי, אחר. וילדים לא אוהבים אחר. אם המבוגרים מוקיעים ומקיאים הם הראשונים להצטרף. מצאו לעצמם שעיר לעזאזל. ובכל התקלות עם זרח משום מה הוא אשם. כמה נוח.

התחושה שלי היא שהמערכת בודקת איך זרח מתאים עצמו למסגרת, אין שום יכולת של התגמשות, אין שום יכולת של הכלה. אין שום ניסיון של המערכת להתאים עצמה קצת אליו. הוא ילד אחד מיני רבים, הוא צריך להתאים עצמו למכונה המשומנת ולא להיפך.

מנגד עומדות התגובות של זרח. הוא מרגיש כל כך לבד. הוא מרגיש שאף אחד לא יכול לעזור לו, בטח לא במסגרת הבית ספרית. הוא מורד במערכת הזו. הוא שונא אותה. היא רעה לו. ובתגובות שלו הוא בעצם מושך אליו יותר את הזרקורים. התגובות שלו קיצוניות. ובעצם יש כאן מעגל שאני לא מצליחה לפרוץ אותו ועומדת מולו חסרת אונים.

אלוהים, מה לעשות עכשיו??? מה???