הבוקר התחיל בפגישה עם המנהלת והמחנכת של זרח. דרשתי כמובן בירור של מה שקרה אתמול. סיכום שיחה? לא משהו אבל דיברנו אולי על סייעת לזרח שתעזור לו באופן צמוד. אני לא יודעת אם זה יתממש אבל אם כן זה נראה לי פיתרון טוב.
אחר כך היתה לי פגישה עם הסוציאלית. כל פגישה איתה אני מחליטה שזו האחרונה. שלאישה הזו אין כלים לעזור לי. הפעם זה היה חד מתמיד. כשהבעתי חוסר שביעות רצון היא שאלה למה אני מתגוננת. איך אומרים? ההגנה הכי טובה זו התקפה? באיזו שהוא שלב היתה לה החוצפה לומר שאני מתנתקת מהבעיות סביב זרח. הווה אומר אם אני לא מכרכרת סביב זרח 24 שעות ביממה אני לא אמא משהו. כששאלתי אותה בכעס אם היא מצפה ממני להתפטר ולהתייצב בבית הספר של זרח יום יום היא אפילו לא שללה את האופציה. הבהרתי לה שזו לא אופציה מהסיבה הפשוטה שאולי לא יהיו לילד בעיות רגשיות יותר כי יהיו לו בעיות פיזיות של תת תזונה. גם עם המשכורת שלי אנחנו לא גומרים את החודש.
בסוף השיחה ביננו פשוט ננעלתי. היא שאלה אותי משהו ואני פשוט הוצאתי את היומן שלי ושאלתי אותה מתי הפגישה הבאה.
אני יודעת שתגידו לי להחליף אותה. אבל יש עוד דבר אחד שאני צריכה לעשות לפני, אחרי זה מבחינתי היא עפה.
יצאתי מאצלה לפגישה חשובה עם לקוח. לקוח שכבר שלושה שבועות אנחנו בפגישות מולו ומחכים שהעסקה תיסגר. לקוח חשוב ושמן. הרגשתי לא מוכנה ולא מסוגלת להתמודד עם הפגישה הזו. נסעתי לאט יודעת שיש לי זמן. הגעתי לפגישה חמש דק' לפני הזמן, ישבתי ברכב וניקיתי את הראש.
הפגישה היתה מוצלחת. העסקה נסגרה.
עכשיו אני רוצה הביתה. ללכת לחבק קצת את הבן שלי. מקווה שדברים נסגרו טוב בבית הספר עבורו. אחר כך אוכל באמת וממש לשמוח על העסקה שנסגרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
