דיפרסיה, אהובתי

כבר מזמן רציתי שניפגש. המרחק הזה שביננו מקשה את הפגישה הזו. מרחק פיזי מטופש.

הנסיבות העצובות  שלך הובילו לכך שארזתי אתמול את האיש והאגדה ונסענו אליך. יש זמנים שבהם לשלוח חיבוק מרחוק זה פשוט לא מספיק. שעתיים נסיעה, רובה על כביש שש. עולים בהתחלה, יורדים בסוף. לקראת הסוף שוב התחלתי לאבד איפוס, מזל שהאיש נהג.

הייתי שמחה לפגוש אותך בנסיבות שמחות יותר ובכל זאת שמחתי כל כך לראות אותך אתמול. לתת לך חיבוק אמיתי מכל הלב. לראות אותך בין אנשים נמצאת ולפעמים לא נמצאת, מנתקת את עצמך ונעלמת במבט עצוב למקום שהוא רק שלך.

פתאום חשבתי על זה שאחת על אחת אנחנו נפגשות רק בטלפון. ניסיתי לזכור זמן שבו היינו רק שתינו אני ואת פנים אל פנים לשיחה. הפעם האחרונה שזכרתי היתה אצלי במטבח וגם אז היו סביבנו ילדים. בעצם את שיחות האחת על אחת שלנו אנחנו עושות בטלפון. וכשיש אנשים מסביב אי אפשר ממש 'לגעת' במקומות המשמעותיים. אז אנחנו 'נוגעות' דרך האוזניים.

המשכנו אליך לארוחת ערב (תודה היא היתה בדיוק בזמן) הצחיק אותי לראות איך באמירות קטנות את מנהלת את האנשים סביבך. רמיזות קטנות שרק מי שהן מופנות אליו אמור להבין, אבל לי בכל אופן ברור בדיוק מי מנהל את המבצר שלך.

ובדרך הביתה, כשאני נוהגת והאיש לידי מפעיל את המנסרה, לא יכולתי שלא לחשוב על סקוטי שלא ממש עושה את עבודתו נאמנה.